הנסיעה מהר נוף בירושלים לינוח ג'ת בגליל היא בסך הכל שעתיים. אבל היא יכולה הייתה להיות גם יומיים וגם שבועיים. הבדל תרבותי תהומי יש בין שתי המקומות. בין ארבעת הנרצחים היהודיים, שכולם נולדו בארצות ניכר ובחרו במקום מושבם בארץ ישראל, כמרכז של לימוד תורה וחיי מצוות לחומרה, לבין דרוזי שדמו נשפך בעת מילוי תפקידו ובצורה הרואית שגדל בכפר שמשפחתו קשרו אליו זה דורות רבים. אלו מאמינים שתורת ישראל ושקידה בלימוד היא המגן הטוב ביותר לעם ישראל, והם מאמינים בברית דמים שתורגם ל-400 חללים של העדה שמסרו את נפשם למען המדינה.

 

יחד עם זאת, יש הרבה מין המשותף בין שתי המקומות. השבוע  ביקרתי בבית האבלים של זיאד סייף ז"ל וכן בבתי האבלים בהר נוף. בשני המקומות נשים וגברים ישבו בחדרים שונים, אצל שניהם מסורת אבותם היא עניין מרכזי בתרבות, בשניהם הם מרגישים מיעוט, אפילו נרדף בחלק מהמקרים, אצל שניהם חיים בתחושה שתרומתם הייחודית  לחיי מדינת ישראל איננה מובנת לכלל, והחברה ישראלית שאף כפוית טובה כלפיהם בעניין.

 

הקולות ששמעתי מהעדה  לא פעם אחת עוד כמה פעמים אנחנו  נצטרך לפרוע את הצ'ק כדי להוכיח שוב ושוב את נאמנותם לעם ישראל? הם תוהים מתי נראה את החברה ישראלית ביום חג בכפרים הדרוזים ולא רק בסוכת האבלים.

בציבור החרדי התגובה המיידית והטבעית הייתה הכרת טוב לזיאד ולדרוזים בכלל על ההקרבה ואומץ הלב שככל הראה מנע אסון עוד יותר גדול. ההשתתפות החרדים בלוויה של השוטר הדרוזי הייתה קידוש השם גדול בעיניי רבים. גם במכתבן של ארבעת האלמנות לאחר הרצח היה מסר של אחדות ואחווה, היה בו אצילות נפש גדולה וקבלת גורל שרק ציבור חרדי יודע להכיל.

 

אמנם יש תהליך של תחילת הבנה לעניין הזה בציבור החרדי שיותר ויותר חרדים  מתערים בחיי החברה, בצורות שונות ובמינונים שונים, יחד עם זה, וכתגובה מפלגים קיצוניים יותר יש רצון דווקא בזמן הזה להזהיר את הציבור החרדי מהתקרבות, שמא יבינו שקשרי הדם אינם נרקמים ברגע של אסון, כמו שהיה בשבוע שעבר, אבל בעצם במדינה שלנו כולנו קשורים בגורל, גם אם נרצה או שלא נרצה.

 

הפחד של אותם קיצוניים הוא התקווה של רוב תושבי מדינת ישראל. בזמן שישבתי עם בניו של הרב משה טוירסקי ז"ל סיפרתי להם על "הגלים שהכה"  מכתבה של אמם. הציבור הישראלי רוצה את החיבור ומבקש את קירוב הלבבות. הרצון לא בא מתוך רצון לשנות, אלא רצון לקבל. לציבור החרדי חששות גדולות לקראת התהליך, אבל שיסתכלו לעומק הם יגלו שהחיבורים קיימים כל הזמן, גם אם יש אינטרסנטים בשני הצדדים שלהם עניין דווקא להסתיר ולהפחיד על עצם קיומם.

 

פיגוע רצחני בתוך בית הכנסת ורצח של  מתפללים שבסך הכל רצו להקדיש את עצמם לחיי לימוד תורה, זה בהחלט שפל חדש. העם היהודי ידע תמיד לקחת גורל זה ולהפוך אותו לגורם להתחזקות. במקרה הזה נוצר קשר ייחודי בין הציבור החרדי לעדה הדרוזית, אבל כשנביט לעומק נראה שחיבור הוא צו השעה, לא רק בין הר נוף וינוח ג'ת, אלא בין כל החלקים בחברה הישראלית.


דניאל גולדמן, יו"ר ארגון "גשר"- הפועל למען קידום הערבות ההדדית וההבנה בין חלקי העם השונים