עורכת אחראית: אתי בן עמי-סויסה




מתי גרינפלד

שאלה חשובה נשאלנו השבוע. בתור עיתונאי פעיל אני נתקל בה לא אחת.
רבים כועסים על מגישת החדשות בערוץ 2 יונית לוי, לעיתים היא מביעה את עמדותיה באגביות שכזו תוך כדי הגשת החדשות. לדעתם עיתונאי אמור להביא את החדשות באובייקטיביות ללא הבעת דעה.
זו גם דעתי.
עיתונאי הגון אמור לסקר עניין / נושא באופן אובייקטיבי לחלוטין. אם יש לו דעה יתכבד העיתונאי ויציג אותה במאמר המוסגר, בפינה נפרדת מהכתבה תחת הכותרת המחייבת, "דעה" או "פרשנות". אין לערב דעות אישיות במהלך הגשת הידיעה. יש בזה יותר מטעם לפגם. יש בזה עיוות של המציאות.
לצערי, העיתונות הכללית בבית שמש חוטאת בסיקור כלפי ראש העיר, משה אבוטבול, בנקודה הזאת בדיוק. כוונתי לשני הצדדים. העיתונות  החרדית מחבקת את ראש העיר ונוקטת בגישה סלחנית כלפיו. ביקורת כלפי העירייה מושתקת, ורק הפעולות החיוביות מודגשות ומקבלות במה.
לעומת זאת, העיתונות החילונית היא תמונת מראה של העיתונות החרדית. ראש העיר מושמץ שם ללא הרף. כל פעולה מפורשת מיד כשלילית. כישלונות או טעויות טקטיות של העירייה (דוגמת ביה"ס לשפות ותרבויות, שביתת העובדים) מקבלות במה נרחבת תוך הוקעה נמרצת של ראש העיר והעירייה בגוף הידיעה, הבאת הצד שכנגד בצורה נרחבת, הזדהות עמו והבאת תגובה של העיריה בצורה רפה כמי שקפאו שד. ראש העיר מותקף מידי שבוע ע"י עיתונאים שמונעים מאג'נדה ברורה ביותר- הצורך להחליפו. זו לא עיתונות הוגנת.
לגבי השאלה השנייה והאם עיתונאי אמור ליישר קו כאשר מופעל עליו לחץ לשנות כותרת?
זו שאלה שכל עיתונאי מתמודד עמה. השאלה עד כמה הלחץ גדול ועד כמה יכול העיתונאי לאבד את מקום פרנסתו בשל הלחץ. לדעתי על כל עיתונאי ללכת עם האמת שלו, באומץ ובנחישות.

 
 


רחל בן זאב

שאלת המפתח שעליה קם או נופל מעמד העיתונאי היא: מיהו עיתונאי?
להיות עיתונאי זה לא לדעת לכתוב, אלא לדעת לבנות מערך של מקורות מידע, עליהם יש לדעת להגן. לדעת להבחין בין "סיפור אישי" סוחט דמעות ל"סיפור אישי" שיש בו עניין.
נהוג לעשות הבחנות בין סוגים שונים של עיתונאים.
כתב - עיתונאי האחראי על השגת ידיעות חדשותיות ופרסומן בעיתון.
פרשן - עיתונאי המתמקד בניתוח המצב ובהסברתו לקהל הרחב שלא בקיא בכל המתרחש. לדוגמא: פרשן צבאי, פרשן פוליטי, פרשן כלכלי.
פובליציסט - עיתונאי המפרסם מאמרי דעות, שתפקידם לעורר דיון ולהוות במה לדעות שונות, הפובליציסט מבטא את דעותיו האישיות.
זו הייתה הקדמה מעט ארוכה.
לשאלתך: אם העיתונאי עושה עבודתו נאמנה עליו להציג עובדות ברמה האובייקטיבית מבלי להביע את דעתו האישית. הגבול הוא היושר המקצועי של העיתונאי. עיתונאי אינו צריך ליישר קו כאשר מופעל עליו לחץ. בעיני הפעלת לחץ הוא פסול מעיקרו. ברגע שמופעל לחץ העיתונאי חוטא למקצוע שיש  בו קודים ברורים של יושרה ואמינות.
אם אני הייתי עוסקת במקצוע לא הייתי מוכנה בעד שום הון שבעולם ליישר קו ולא הייתי מאפשרת לאף גורם להפעיל עליי לחץ, גם אם היה עלי לשלם מחיר.
 



ראובן כהן

נושא כ"כ מורכב, אבל התשובה יכולה להיות מחולקת בין הכותב לנכתב. אם העיתונאי הוא אדם אובייקטיבי שכל מה שמעניין אותו זו העבודה והוא מגיע בבוקר לעבודה<קצת מצחיקה ההגדרה כי לעיתונאים אין שעות עבודה למי שמכיר ויודע>, אזי רוב הסיכויים שמה שיוצא מתחת ידו יהיה אובייקטיבי ולרוב אף איכותי. אבל אם העיתונאי הוא מעורב בחיי הציבור <אני מדגיש "מעורב" זה הרבה מעבר להיות "מעודכן"> מוציא ומכניס, מוליך ומביא ואף מביע את דעותיו בציבור, אם באופן הפרטי ואם בפורומים גדולים יותר, אזי הסיכוי שיצא מתחת ידו כתב עת אובייקטיבי הוא רחוק מהמציאות.
אבל יש גם את הנכתב, אם מה שנכתב הוא נושא שמעניין את הציבור אבל מובא בנוסח ולשון ציבורי לחלוטין, במקרה כזה גם אם הכותב מעורב בחיי הציבור הכתבה הינה אובייקטיבית אבל זה סוג של חלום באספמיה, וכן להיפך.
הגבול בין כל הנכתב הוא שלא משנה מי הכותב ומה הנושא, אם הדברים מוגשים לציבור בנוסח שהציבור רוצה אותו <ומניסיון לא קטן הציבור ממש לא מתעניין בדעותיו של העיתונאי עצמו> רוצה לקרוא ולקבל אותו אזי נשמר הגבול, אבל ברגע שמגיעה הערה ואפ' הערת אגב הכי צדדית שיכולה להוביל לסוג של דעה של אדם שלישי שהוא רק חבר טוב של העיתונאי - הגבול אבד.
לגבי השאלה השנייה זה קשור בקשר גורדי עם הנכתב לעיל, אם העיתונאי בא לעבוד, אזי שום לחץ לא יפריע לו כמו בכל מקום עבודה, אך אם הוא בא לבלות במקום העבודה אני לא מצפה שיידרש הרבה לחץ לשינוי כותרות..

 



דניאל גולדמן

כחלק מחברה דמוקרטית עיתונאי ממלא תפקיד מפתח. למרות שהוא עובד בעסק שאמור להיות מסחרי (אם כי לא תמיד רווחי) יש לו גם אחריות ציבורית. מתוקף האחריות הזו החוק גם מקנה לו זכויות שאזרחים רגילים אינם נהנים מהם. שתי דוגמאות קלסיות הן יכולת גישה למוסדות מדינה, אירועים חשובים וסגורים ואירועים תקשורתיים שאנחנו האזרחים אינם רשאים כניסה חופשית, וחסינות מסוימת כלפי רשויות החוק (לא בלתי מוגבלת) שמקנה לעיתונאי יכולת שלא לחשוף מקורות לסיפורים וחשיפות.
בתמורה לזכויות היתר, עיתונאי מקבל על עצמו לייצג ואף לשמור על האינטרס הציבורי. זה נכון לעיתונאי מקומי בשמשנט או תמורה כמו שזה נכון כלפי עיתונאי בניו יורק טיימס או ישראל היום.
באופן ברור ומובהק תפקידו לסקר את החדשות, גם בזמן אמת וכמובן בתחקירי עומק, והכל כדי להביא לידיעת הציבור את הנעשה בסביבה הקרובה והרחוקה.
באופן טבעי תפקיד זה מביא את העיתונאי להתנגש בנציגי ציבור ואנשי מפתח נוספים, שיש (לפעמים) אינטרס להסתיר מידע חדשותי. יש כל מיני סיבות להסתיר, יכול להיות כדי לשמור על תחרותיות של חברה או פוליטיקאי, ומצד שני יכול להיות מרצון להסתיר שחיתות (ואף גרוע מזה) מעיני הציבור.
בצורה מובהקת עיתונאי אינו צריך להיות מושפע מאדם שעליו הוא כותב, וברור שעצמאות מחויבת מהאחריות.
אתגר גדול לעיתונאי מהרבה סיבות. אבחר רק באחד מהם. עיתונאי גדול מצליח לתחזק קשרים עם מירב האנשים המרכזיים בתחום הסיקור (לא משנה אם הוא כתב לענייני ספורט או מדיני). כדי להצליח הוא חייב לפתח קשרי אמון, אחרת קשה מאד לקבל מידע שוטף על הנעשה בתחום. כמובן שזה יוצר ניגוד עניינים מובהק, שבא לידי ביטוי ברגע שמקור מידע מסוים (קצין, שר, פקיד וכו') הופך ממקור למרכז הסיפור. ככל שהמקור בכיר יותר. כך האתגר גדול יותר.
בסופו של דבר הציפייה שלי מעיתונאי היא לייצג את האינטרס הציבורי ולא את נציג הסיפור, וברגע האמת זה מחייב החלטה לצאת בחשיפה, גם עם זה דורש מחיר לעתיד לבוא עם אותו גורם.
בשולי הדברים הייתי מציין שיותר מידיי עיתונאים נהיו אנשי עמדה, במקום אנשי סיקור. ובכלל, הגבול בין חדשות ודעה נהיו דקים עד שבכלל לא יודעים מתי אנחנו קוראים או שומעים דעה או עובדה בדוקה. יש מקום לשני האלמנטים, אבל טוב יעשו אם ינמיכו את הבעת דעה לטובת סיקור אובייקטיבי.





אלי בן משה

שלום. עיתונאי לא אמור ליישר קו או לשנות כותרת בכל אופן ובשום מצב, גם אם מופעל עליו לחץ מצד כל גורם שלא יהיה.
בעת עבודתו כמו סקירה על דברים מסוימים, יציג הוא אותם ברמה האובייקטיבית בלבד, ולא ברמה הסובייקטיבית, אלא אם נדרש הוא לכך ובאישור הגורמים הנסקרים.
לטעמי, דעתו האישית של הסוקר / העיתונאי איננה אמורה להיאמר או להיכתב אלא אם נשאל הוא על כך.
לצערנו, ישנה תופעה חמורה של עיתונאים כאלה ואחרים, אשר חרצו את דינם של אנשים שהיו בחזקת חפים מפשע, זאת עוד לפני קיום משפטם, ועל ידי כך הכתימו והכפישו את שמם של אלה עוד לפני שנחרץ דינם אם בכלל!
לכן, עבודת העיתונאי והתקשורת בכלל שומה עליהם להיות זהירים ורגישים בעת עבודתם, ולהסתמך על עובדות ולא על השערות וראיות נסיבתיות בלבד.
כמו שכתוב: החיים והמוות ביד הלשון. שבת-שלום.





עו"ד רינה הולנדר

על התקשורת נאמר כי היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה". לתקשורת יש תפקיד מהותי וחשוב בשמירה על שלטון תקין, עד כדי כך שנאמר שהתקשורת היא ה"רשות הרביעית" כאשר הכוונה הינה כי בנוסף ל3- רשויות השלטון המוכרות- רשות מחוקקת (כנסת), רשות מבצעת (ממשלה) ורשות שופטת (בית המשפט)- ישנה רשות שווה בחשיבותה והיא התקשורת.
בשום אופן אסור לרשות לגעת ברשותה, ודהיינו אסור למערכות השלטון להפעיל לחץ על עיתון לסקר נושא מסוים בצורה מסוימת, או להפעיל כל אמצעי אחר בכדי לגרום לסיקור מוטה ומוטעה של החדשות.
אמנם חלק גדול מהעיתונות הינם טורי דעות, אשר אינם סיקור חדשותי גרידא אלא הבעת עמדה, אך אז ברור לכל קורא כי הוא קורא טור עמדה ואיננו סבור כי הדבר מהווה סיקור חדשותי אובייקטיבי. הבעיה מתעוררת, כאשר ידיעה עיתונאית הנחזית להיות ידיעה חדשותית, מובאת בצורה מסולפת תוך ערבוב עובדות אובייקטיביות עם עמדה סובייקטיבית של הכותב או של מי שמפעיל לחץ על הכותב.
לפני כמה שבועות כינס ראש העיר מסיבת עיתונאים אשר מטרתה הייתה לבקש מהעיתונות המקומית לסקר את העיר ואת מעשי מנהיגי העיר בצורה חיובית. מחד, בקשתו של ראש העיר לכאורה הייתה מכוונת לטובת העיר, לרצון שלו כי העיר תקבל תקשורת חיובית ובכך אולי יהיה ניתן להציל במעט את תדמיתה. אך מאידך, נראה כי ראש העיר חצה את הגבול החשוב בין הרשויות השונות, כאשר הוא למעשה ביקש להתערב בסיקור אובייקטיבי של החדשות על ידי עיתונאים בעיר. הרי לא העיתונאים יוצרים את החדשות השליליות או החיוביות- הם רק מדווחים עליהם. מי שיוצר אותם הם מי שעושה את המעשה המסוקר. ולכן, הדרך היחידה לדאוג לכך כי כותרות המקומונים יהיו חיוביות, היא על ידי יצירת חדשות חיוביות.
על כן בטוחני כי במידה ותושבי עירנו, ומוביליה ידאגו לעשיית מעשים חיוביים – גם התקשורת המקומית תהיה חיובית. כולי תקווה שכך יהיה, ולא להיפך.