עשרות שנים אחרי האירועים הללו, עם חשבון פתוח, מול בני עמים שכבר מזמן חיים איתנו בנורמליזציה.

זה לא סוד שגרמניה של היום היא החברה הטובה ביותר שלנו, ומדינות מזרח אירופה הן מהידידותיות באירופה.

אז מה התפקיד שלנו?

לכעוס? לזכור? לסלוח?

העסק הזה לא ברור, והטענות הן מגוונות ושונות.

קשה מאוד להסיק מסקנות מהשואה האיומה. יש תחושת החמצה על העולם של חרב, רחמים גדולים על אלה שהיו צריכים לעבור את מה שעברו, וזעם כלפי המבצעים.

אבל זה מאחורינו.

כבר לא נותרו הרבה ניצולי שואה בקרבנו,

אלו שעברו את מה שעברו ממקור ראשון הולכים ומתמעטים.

מה בכל זאת אנחנו יכולים לקחת מזה?

עבורי התשובה ברורה.

לקשישים החלשים והמפוחדים שהורדו בצעקות מרכבות חונות בכניסה לאושוויץ לא הייתה מדינה.

לנערות שהופשטו מבגדיהם רגע לפני שנורו לבור גדול יחד עם שאר בני קהילתם לא היה צבא.

נכון, יש הרבה דברים שאנחנו צריכים להשתפר בהם.

לא הכול תותים.

אבל יש לנו צבא, מדינה, אנחנו יכולים לנהוג כיהודים. לדבר עברית. לקיים מצוות. אנחנו סך הכל חופשיים.

יש לנו הרבה על מה להודות, ויש לנו הרבה במה להתגאות.

רכבות שורקות ימשיכו להזכיר לנו סיפורים משם, והמילה 'טרנספורט' לעד תהיה משויכת עבורנו לשואה, אבל כל עוד החיים היהודיים ימשיכו לשגשג ולהתפתח בארץ ישראל נדע כי קיימנו את צוואתם של מיליונים והמשכנו את סיפורם של הנרצחים.

המדינה שלנו, היא הלקח החשוב ביותר שיכולנו ללמוד מהשואה.

יהי זכרם של ששת מיליוני אחיותינו ואחינו שמור ונצור בליבנו לעד.