בשביעי של פסח אנו קוראים את פרשת 'בשלח' שבה מסופר נס קריעת ים סוף ביציאת מצרים ושירת בני ישראל לאחר הנס הגדול.

בתחילת הפרשה כתוב: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותיי זה אתכם" (שמות, י"ג, י"ט).

במסכת סוטה (פרק א', משנה ט'), מביאה המשנה דוגמאות לכך שהקדוש ברוך הוא מודד לאדם מידה כנגד מידה: "מרים המתינה למשה שעה אחת... לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר". יוסף עסק בקבורת אביו, אף על פי שהוא היה המכובד מאחיו, ובתמורה זכה לכך שמשה רבנו ע"ה, שאין בישראל גדול הימנו, התעסק בקבורתו.

עניין זה הוא הן לטובה והן לרעה, שהרי כך אמר יתרו: "עתה ידעתי, כי גדול ה' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות, י"ח, י"א), ומפרש רש"י: במים דימו לאבדם והם נאבדו במים". המצרים הטביעו את תינוקי ישראל במי היאור ונענשו מידה כנגד מידה במים.

נשאלת השאלה, מדוע מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו בצורה זו דווקא?

מבאר הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש ג'): "והשובה בזה,שכבר הודיעונו רבותינו ז"ל (סנהדרין, צ.), שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה... ורצה זה השם יתברך כדי שתתיישב עניין ההשגחה בלב בני האדם, כי אם לא יבוא הגמול הטוב בעניין שהיה הפועל הטוב, אפשר שיהיה זה נתלה במקרה ובמנהגו של עולם, אבל כאשר יבוא הגמול באותו עניין בעצמו שהיה הפועל הטוב, אז ייוודע כי זה היה בהשגחה מהשם יתברך ובכוונה ממנו לשלם לטובים".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף הייומי', כרך ז', ניסן תשס"ח, עמ' 191.