הפרשה מתארת את התגייסות עם ישרל לבניית המשכן. "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו, הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש" (שמות, ל"ה, כ"א).

בשני תארים נוקט הפסוק: "נשאו ליבו" ו"נדבה רוחו". למי כוונתו ומה ההבדל ביניהם?

הרמב"ן מבאר, שהמתנדבים להביא זהב כסף ויתר חומרי גלם לעבודת המשכן, כונו "נדבה רוחו". ועל החכמים העושים במלאכה נאמר "נשאו לבו".

טעם הדבר: לפי שלא היה בהם מי שלמד לבצע את המלאכות שנדרו למלאכת המשכן, איש מהם לא היה מיומן בדבר, אלא מי שמצא שטבעו ראוי למלאכה זו, גבה לבו בדרכי ה' להתייצב לפני משה לביצע המלאכה. בוני המשכן לא היו אפוא בעלי מקצוע, אלא בעלי לב רוגש לקדוש ברוך הוא.

בעלי המוסר (ילקוט 'לקח טוב' הוסיפו ולמדו מכאן, כי כדי להקים מפעל אדירים ברוחניות, אין היכולת קובעת את התוצאות, אלא הרצון הפנימי העז הוא סוד ההצלחה. רק בעל לב נישא יכול לקבל על עצמו מלאכה כזו וגם להצליח בה.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך י"ח, אדר תשס"ט, עמ' 234.