בפרשת השבוע מסופר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן, ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות, ו', י"ג).

רש"י מפרש, שהקדוש ברוך הוא הנחה את משה ואת אהרן גם על אודות סגנון הדיבור לבני ישראל ולפרעה - לבני ישראל ידברו בנחת ויגיבו בסבלנות לטרוניותיהם, ולפרעה יחלקו כבוד ולא ידברו אליו בזלזול.

רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל בספרו 'אור יהל' (חלק ג', עמ' נ"א), מתבונן בהוראה זו ומעלה ממנה כמה מסקנות מעניינות: יש להתבונן ולראות כאן עד כמה תורתנו היא תורת אמת, למצוא הנהגה מופלאה כזו אפילו במצב שעומד משה רבנו בציווי הקדוש ברוך הוא לפני פרעה הרשע. הלה אומר "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה', ב') ומענה את בני ישראל יותר בכל מיני עינויים קשים ומרים, ובא משה רבנו להתרות בו שיקבל מכות נאמנות בור פשעיו, ובאותו מצב עצמו, בה בשעה שאומרים לו: דע שילקו אותך פעם אחר פעם עד להריגת בנך בכורך. האם יש לך ביזיון גדול מזה? ובכל זאת, עדיין חל ציווי לנהוג בו כבוד מלכות כי מלך הוא.

והרי זה נורא ונפלא למתבונן, ללמד לאדם דעת. ראשית, רואים אנו כאן עד כמה מדויקת בתכלית הדקדוק מידת העונש לאדם, כחוט השערה, לא פחות ולא יותר. שהנה, מענישים את פרעה ואת כל מצרים בעשא מכות, זו אחר זו, בכל זאת רק עד כאן מגיע לו. דם, צפרדע, כינים, ערוב וכו' - עונשים אלה ראוי הוא להם, אבל שישמעו אזניו דיבורים מפי משה לבזותו - עד כדי כך אין מגיע לו, כי מלך הוא וי לחלוק לו כבוד. הרי לפנינו עד כמה מדוקדקים עונשי שמיים בדקדוק נורא ונפלא.

ועוד יש לנו ללמוד מכאן לעצמנו בנושא כבוד האדם, עד כמה יש לדקדק בדיבור אליו. אפילו בשעה שמענישים אותו והוא ראוי לעונש ומוכיחים אותו בדברים קשים כגידים, מכל מקום כל דיבור ודיבור צריך להיות מדוד ושקול, מה מותר ומה לא. צא ולמד: אם לפרעה הרשעה כך, קל וחומר לאדם מישראל, והרי כל ישראל בני מלכים.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ג, טבת תשע"ב, עמ' 203-204.