כמו פטריות אחרי הגשם, כך צצים להם בסוף כל שנה אזרחית מגוון עתידנים ומגלי עתידות ובפיהם תחזיות ובשורות לקראת השנה החדשה.

חיזויים של מומחים בתחום העתידנות מתבסס על ידע רב שנצבר שממנו הם משרטטים תסריטים סבירים, אפשריים ופרועים ומשקפים את התהליכים שבהם השינויים בהווה הופכים להיות המציאות של המחר. הם צופים לנו את העתיד ולא פעם הם מפספסים.

לעומתם, יש מי שיכולים להיכנס למערכת ההפעלה של הבריאה, להרגיש לעומק את הכוחות שמפעילים את העולם שלנו ולומר במדויק מה עתיד לקרות עם המין האנושי. האנשים האלה מכונים 'נביאים' – מקובלים בעלי שיעור קומה רוחני שהתעלו מעל מגבלות העולם הזה: הזמן, התנועה והמקום. הנביאים הרגישו את כוחות הטבע החיוביים והשליליים, הבינו את הסיבות והתוצאות לכל מקרה ותופעה בעולם, חוו בכל נפשם ומאודם את ההרמוניה של הטבע וגם קיבלו משימה: לדבר ישירות אל בני ישראל ברוח הקודש ששרתה עליהם ולהעביר להם מסר חד וברור.

הנביאים האחרונים – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ומרבית תרי עשר – הופיעו לאחר בניית בית המקדש הראשון. על פי חכמת הקבלה, 'בית המקדש' הוא כינוי לקשר פנימי בינינו, לרצון משותף לאהבה. בתקופה זו, היה עם ישראל בשיא תפארתו, עם מלוכד ומאוחד באהבת אחים שלא נראתה כמותה. אלא שבדרך הטבע, גבר הרצון לקבל הנאה על חשבון האחר. ככל שהתעצמה הרגשת האגואיזם, כך דעכה הרגשת החיבור. בתחילת ימי בית שני החל הפירוד לשלוט יותר. עם ישראל ירד מדרגתו הרוחנית הנעלה והידרדר לחורבן בית המקדש, לשבירת קשרי האהבה כמו שכתוב: "מקדש שני, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא דף ט', עמ' ב'). לכן, בתקופה שקדמה לשבר ולחורבן בלטו בפועלם הנביאים האחרונים - חגי, זכריה ומלאכי.

תפקיד כל הנביאים - הראשונים והאחרונים כאחד - היה להזהיר את עם ישראל מפני החורבן שצפוי להם כתוצאה מכך שנחלשה האהבה ביניהם וכן מהתרחקות מתפקידם הרוחני להיות 'אור לגויים'. הם לא רק ניבאו לעתיד הקרוב, אלא ניבאו את המצבים הקשים שייקרו ביום הדין ההוא באחרית הימים, שאז מתוך מכות קשות ונמרצות, יקדם אותנו כוח הטבע העליון בעל כורחנו למימוש חוק האהבה. העם לא שמע בקולם ובית המקדש חרב. לאורך השנים, היו מקובלים נוספים שפרצו מגבולות האגו, התקשרו לחוקי האלטרואיזם של כוח הטבע העליון ומתוך כך הרגישו את המגמות המתקרבות לעולם.

האחרון שבהם היה גדול המקובלים של המאה העשרים, 'בעל הסולם' הרב יהודה אשלג. כמו הנביאים הראשונים והאחרונים, גם 'בעל הסולם' לא בא להפחיד בתחזיות שלו אלא לחנך ולכוון. הוא ראה בבירור את הפער בין המצב העתידי הרצוי המאוחד לבין המצב המצוי המפורד שנמצאת בו החברה האנושית. ככל שהתרחב הפער, זעק המקובל בכל כוחו ליהודים למלא את תפקידם כלפי העולם ולהתחיל ליישם את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", אחרת הייסורים הקשים שיבואו יחייבו אותנו להתחבר.

'בעל הסולם' לא יכול היה לחזות במדויק את העתיד, מפני שהתיקון תלוי בבחירה החופשית של בני האדם שמבקשים להקדים תרופה למכה ולהתחבר ביניהם ללב אחד ובכך ימתיקו את הצרה.

אם יתמידו ללכת בדרך זו, יגיעו לשלמות והרמוניה, כמו שתיאר זאת הנביא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיהו, י"א, 6). כלומר, אם נכבד זה את זה מעל הניגודים והפילוג העצום בינינו, אז יבואו כל אומות העולם ללמוד תורה מפי המשיח' בירושלים. הם יידבקו בכוח המושך מאגואיזם לאלטרואיזם שמחלץ משנאה לאהבה וכך נגיע כולנו כאחד אל המנוחה ואל הנחלה.