לאחר שמשתה בת פרעה את משה מן האור וראתה כי הוא בוכה, פנתה אליה מרים שעמדה מן הצד וצפתה במתרחש: "ותאמר אחותו אל בת פרעה, האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד" (שמות, ב', ז').

תמהה הגמרא (סוטה, דף י"ב, עמ' ב'), מדוע הציעה מרים להביא לו מינקת עברייה דווקא?

במדררש רבה (שמות, א', כ"ה) מבואר יותר: הן מותר למסור תינוק יהדי למינקית נוכרית.

מבארת הגמרא שם, כי הפסוק מלמדנו, שבת פרעה הביאה אותו למיניקות מצריות שהיו במקום או עברו בו (ע"פ 'בן יהוידע' ל'בן איש חי') והוא סירב לינוק מהן, כי הקדוש ברוך הוא אמר (ע"פ המדרש שם) "פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?" מנוכרית שמאכליה טמאים ומשוקצים.

רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל בספרו 'אור יהל' (חלק ג', עמ' פ"ה) מבאר, כי למדנו מכאן שמאכל אסור הוא כמו מאכל מקולקל. יש טבע רוחני שעברה מטמטמת לבו של אדם, אוטמת וסותמת את לבו מכל חכמה. לפיכך, אפילו תינוק, שבוודאי אינו עובר על שום איסור באכילת דברים טמאים, בכל זאת מתערב הדבר הטמא בדמו ובנפשו, וככל שהתינוק גדל, גם הדבר הטמא מתגדל בו ומתעבה.

קל וחומר אם האדם עצמו אוכל דבר איסור ונהנה מעברה - עד כמה משתנה אישיותו. זה מה שאמרו חז"ל שעברה גוררת עברה. גורר פירושו תיאבון, כלומר, שהעברה מולידה באדם טבע רע להתאוות לדבר עברה.

וזאת יש לדעת, כי מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולכן קל וחומר אם אדם עושה מצווה כראוי, הרי הוא מטביע בנפשו טבע טוב ונמשך אחר הקדושה, כמו שאמרו חז"ל "מצווה גוררת מצווה".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ג, טבת תשע"ב, עמ' 150-151.