"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גשן" (בראשית, מ"ו, כ"ח)

בשני מקומות בפרשת מכירת יוסף וכל המסתעף ממנה באה לידי ביטוי דאגתו העצומה של יעקב לעתידם הרוחני של בניו. כאשר התבשר כי יוסף חי, הייתה דאגתו הראשונה: העודנו בדרגתו הרוחנית? רק כאשר ראה את העגלות, שהיו סימן להלכות עגלה ערופה שבהן עסק עם יוסף קודם היפרדו ממנו לאחרונה, ידע יעקב כי יוסף זוכר את תורתו וכי נותר נאמן לה'. לאחר מכן, בהתכוננו לרדת מצרימה, שגר לפניו את יהודה להקים בית מדרש (רש"י שם).

אחת הדוגמאות המפעימות על דאגה לחינוך הבנים, מסופרת על ה'חתם סופר' זצ"ל. לעת זקנתו, כשהתקשה ללמד את בני ישבתו מפני החולשה, הציע בפניהם כי ימנו במקומו את בנו, רבי אברהם שמואל בינימין זצ"ל, בעל 'כתב סופר', שהיה אז צעיר לימים. לאחר שמסר את שיעורו הראשון, התפעלו כל בני הישיבה, גם החריפים והמופלגים שבהם, והזדרזו לבשר לאב הגדול: אשריך זכית לבן גדול בתורה.

זלגו עיניו דמעות אושר ואמר "התחשבו כי בחינם זכיתי לבן כזה? הוא עלה לי ב'כובע של דמעות'. מים שנולד בני לא עברה עליי תפילה אחת שלא שפכתי שיח בדמעות שליש שיצליח בתורה. זה הוא סוד הצלחתו".

מתוך 'ותן חלקנו' בהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ג, טבת תשע"ב, עמ' 43.