עשיו חזר מן השדה רעב ביותר. "ויאמר עשיו: הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה?" (בראשית כ"ה, ל"ב). לעט עשיו את נזיד העדשים שריחן עלה באפו.

אף לאחר מכירת הבכרה ליעקב "ויבז עשיו את הבכורה" (שם, שם, ל"ד), כביכול אמר לעצמו, דבר שלא הייתי יכול להשתמש בו, כי עמדתי למות, הצלחתי למכור ולקבל דבר ערך תמורתו (מדרש 'שכל טוב', בראשית, פרק כ"ה).

ידוע, כי העצה המועילה ביותר להתגבר על היצר היא "יזכיר לו יום המיתה" (ברכות ה.). כאשר נזכרים שסוף כל אדם למות, נמוגות מאליהן התאוות, כי יום המיתה מזכיר שהזמן יקר ערך ויש להספיק יותר עד כמה שאפשר לפני שעומדים לדין בבית דין של מעלה.

למרבה הפלא, כשעשיו נזכר ביום המוות, הוא הגיע למסקנה כי עליו למכור מעלות רוחניות כבירות הטמונות בבכורה תמורת נזיד עדשים... העניינים הרוחניים לא נחשבו בעיניו למאומה והיא ביזה את עבודות הקרבנות שראויים לה רק הבכורות, ואת הזכות שבעבודה לפני הקדוש ברוך הוא, ובמחי נזיד הפסיד לדורותיו עד עולם זכויות כבירות.

הסביר רבי אליהו לופיאן זצ"ל ('לב אליהו', פרשת תולדות, עמ' פ"א), כי אדם שכל משאלותיו הן תענוגי העולם הזה והבליו, בוודאי אינו חש כל תענוג במצוות ובמעשים טובים. כאשר הוא נזכר ביום המוות, בקוצר החיים, מתחזק כאבו כי בעוד זמן לא רב ייאלץ להיפרד מכל הנאותיו בעולם הזה, והרי הוא מתעורר מיד לחטוף מה שאפשר, עוד הבל ועוד תענוג דימיוני... יעקב אבינו ידע כל זאת ולפיכך עלה על דעתו להציע לעשיו למכור את הבכורה תמורת נזיד עדשים.

ברם, אפילו רשע בדרגה כזו, חייו אינם חיים. הנאותיו מתפוגגות לאחר היעלמן והוא חש ככלי ריקן שאין בו כלום. כך אירע לעשיו. כאשר נודע לו כי יעקב זכה בברכות מפני שקנה ממנו את הבכורה, עמד על טעותו הנוראה שבמחי נזיד עדשים הפסיד עולם ומלואו לדורי דורות "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד" (בראשית, כ"ז, ל"ד). גדולים ורבים היו ייסורי נפשו, מתוך שהרגיש בחורבן עולמו הרוחני.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ג, חשוון תשע"ג, עמ'283-284.