"זכר ונקבה בראם. ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (בראשית, ה', ב').

ה'נודע ביהודה' בפירושו על התורה כותב על פסוק זה: "מצאת י הפרש והבדל בראשית הבריאה, בין בריאת נפש האדם הרוחני ובין בריאת נפש הבהמי והבדל זה נובע מייחודיותו של האדם".

כאשר ברא ה' את העולם, הוא נתן שמות לרקיע, לאור, לחושך ולמקווה המים. לרקיע קרא "שמיים", לאור "יום", לחושך "לילה" ולמקווה המים - "ימים". באותה שעה לא הייתה ברייה בעולם. איזה טעם יש, אפוא, להעניק שמות, בשעה שאין מי שיודע שזה הוא השם שניתן לחפץ, איזו תועלת יש בדבר? הרי לא רק בני אדם לא נבראו עדיין, אלא גם כל צבא מעלה עדיין לא נברא ביום הראשון, "ומה פעל הקורא אם אין שומע לו?".

ברם, מסביר ה'נודע ביהודה', כי קריאת שם זו לא נועדה כדי שיידעו את שמות הנבראים הללו, אלא היא העמידתם על מתכונתם וגזרה את קיומם, נתנה בהם כוח להיות קיימים ועומדים.

ארבע אלה הם היחידים שה' נתן להם שמות. לכל בעלי החיים לא קרא ה' בשם, פרט לאחד - האדם, "ויקרא את שמם אדם ביום היבראם".

במה דומה האדם לשמיים, לאור, לחושך ולמים? מדוע לבעלי החיים לא העניק ה' שמות?

היא הנותנת - לפי שזהו ההבדל בין בעל חיים לבין אדם. האדם ניצחי ונועד לקיום גם לאחר בליית גופו, לפיכך קראו ה' בשם כדי להעמיד את מתכונתו הניצחית. שונים הם בעלי החיים שאין הם אלא גופם, ולאחר מותם אין להם כל המשכיות. שם עולם נתן ה' לנפש האדם, אשר לא תיכרת.

עתה נבין היטב את המסופר בתרתנו הקדושה שלשלושת אבות העולם, המה שורש וראשי אומתנו הקדושה, לכולם קרא ה' שמם בכבודו ובעצמו.

לאברהם אמר ה': "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם" (בראשית, י"ז, ה').

על יצחק אמר ה' לאברהם: "אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק" (שם, שם, י"ט).

ליעקב אמר ה': "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" (שם, ל"ה, י'). 

לעומת זאת, קריאת שמו של ישמעאל הייתה מפי מלאך ולא מפי ה'.

בקריאת שמות אבותנו מפי הגבורה, השיגו האבות להם ולזרעם אחריהם מעמד וקיום נצחיים, וכמאמר הבניא ישעיהו (ס"ו, כ"ב): "כי כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה... עומדים לפניי נאום ה', כן יעמוד זרעכם ושמכם".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך קי"ב, תשרי תשע"ז, עמ' 250-251.