פרשתנו נפתחת במצוות הבאת הביכורים:

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם" (דברים, כ"ו, א-ב).

מצוות הבאת הביכורים נתייחדה בגינונים רבים, בהוד וההדר שהקיפוה ובפומביותה.

בני עיירות לא היו יוצאים לבדם עיירה עיירה, אלא הכול התכנסו בעיר הגדולה הקרובה אליהם, וכבר בעת ההתכנסות התפרסם הדבר ביותר, כי האורחים לא התאכסנו בבתים לא להם, מפני החשש הרחוק שמא יש טומאה בבית ולא יוכלו להיכנס לבית המקדש.

לנו, אפוא, ברחובות.

בבוקר היה הממונה מכריז: "קומו ונעלה ציון". התהלוכה יצאה לדרך, לפניה מהלך שור שקרני מצופות זהב לחיבוב המצווה, נעימות חליל ליוו את השיירה השמחה, ובהגיעם קרוב לירושלים, היו כהנים ולוויים וגזברי הקדש יוצאים לקראתם, וכל בעלי המלאכה הפסיקו את עבודתם, ועמדו לכבודם להידור המצווה.

כך עשו לכל קבוצה שהביאה ביכורים לירושלים.

וכאשר התייצבו בני הקבוצה בבית המקדש להודות לה', מהיכן התחילו את הודאתם? לא מיציאת מצרים, אין די בכך - הרבה לפני כן: "ארמי עובד אבי" (דברים, כ"ו, ה'), החל מסיפור הצלתו של יעקב אבינו מידי לבן הארמי, וכך מספרים את השתלשלות האירועים שהובילו אותנו לארץ הקדושה, שמפרותיה הביאו ביכורים.

בקבל הכהנים את הביכרוים מידיהם, השיבו אף הם בהודאה ובזמרה. הלוויים פצחו במזמור התהלים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ארוממך ה' כי דיליתני...." (תהלים, ל').

הרי לנו אפשרות לקבל מושג באיזו צורה יש לאדם להודות לה' על טובות שהוא גומל עמו.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך מ"ט, אלול תשע"א, עמ' 154.