על הר הבית אפשר לומר הרבה דברים – מקום המקודש ביותר ליהדות, חבית חומר נפץ, מקור להשפלת העם היהודי, תסבוכת הלכתית –  אבל אי אפשר להישאר עדיש לקיומו וחשיבותו לעם היהודי ולמזרח תיכון כולו.

 תקופת שיבת ציון לוותה בלא מעט מחלוקות. אחת המרכזיות שבהם היתה המחלוקת סביב נושא עליית יהודים להר, וזכותם (או חוסר זכותם) להתפלל שם. כבר בתקופת הראשונים נחלקו הדעות לגבי קדושת המקום לאחר חורבן הבית כאשר הרמב"ם בין אלה שפוסק שיש והריטב"א ורש"י טוענים שלא. המחלוקת הלכתית הזו פעילה גם היום ויש האוסרים, יש המתירים, ויש מי שמוסיף שיקולים רחבים יותר של אינטרסים מדיניים ופוליטיים, כמו הסכנה שבהתגרות באומות או אדרבה שליטה בהר כסימבול לריבונות על ארץ ישראל כולה, או להיפך.

 אם אבקש להציג את הספקטרום המלא של שלל הדעות בעניין אוכל לציין כי כבר אחרי כיבוש ירושלים העתיקה ובלל זה הר הבית והכותל, אסרה הרבנות הראשית על עלייה להר, כאשר הנימוק העיקרי היה חוסר מידע מדוייק על המקומות בהם מותר לדרוך. הביקור בהר במקומות הלא נכונית גוררת עונש חמור של כרת, ומכאן האיסור החד משמעי.

 ככלל, גדולי הדור החרדים דבקים בעמדה הלכתית כנגד עלייה להר באופן מוחלט, כאשר רבני הציונות הדתית חלוקים לשלש קבוצות – יש שפוסקים שמותר ואף מצוה, יש שמיישרים קו עם פסקהרבנות הראשית האוסר, ויש שמתירים עקרונית, אבל מסבות רחבות יותר של השפעה מדינית אוסרים בפועל.

איפה אסור ליהודים להתפלל?
 

מעבר לדעות ההלכתיות יש גם היבט משפטי-חוקתי. בעצם מדינת ישראל היא הריבון בסופו של דבר בהר הבית. עצם האיסור של רשויות המדינה על יהודים להתפלל במקום היא פגיעה חמורה בחופש הפולחן. באופן אירוני, מעבר לענין ההלכתי, המקום היחידי בעולם שהחוק אוסר על תפילת יהודים, הוא במקום הקדוש להם ביותר.

 בשנים האחרונות יש חוגים, בעיקר מתוך הציונות הדתית, שפועלים להכשיר את הקרקע לעלייה המונית להר הבית ומנהלים מאבק פוליטי בעניין. בתוך הקו הזה יש עירוב בין רצון דתי, ואף משיחי, וקוקטייל של אלמנטים לאומיים ואף לאומניים הרואים בפעילות הוואקף במקום התנהגות חוצפנית המקבלת את אישורה של ממשלת היהודים.

מנגד, יודעים הפלסתינאים לנצל את האלמנט הדתי כדי למנף את הר הבית לצרכיהם הפוליטיים כאשר באופן חסר היגיון הם הצליחו להטמיע בעולם המערבי את ההכרה כי קיים ססטוס קוו לפיו רק למוסלמים מותר לשהות בהר, ובטח להתפלל שם. הרטוריקה הערבית לא עוצרת במסר הזה אלא היא מסלימה את אמירותיה שהופכים לאלימים מה שהוביל לנסיון התנקשות ברב יהודה גליק על ידי מחבל חבר בג'יהד האיסלמי.
 

כדאי לזכור: עוד לא הגענו לגאולה

בעקבות נסיון ההתנקשות ברב הנה מספר מחשבות, תובנות אישיות:

א. נסיון התנקשות ביהודה גליק, הוא חמור מאין כמותו, וכולנו מתפללים להחלמתו.

ב. מי שמכיר את האדם הזה יודע, שהוא אדם שפועל בדרכי שלום, ועל פי דעת רבותיו בלבד

ג. הלב דורש תגובה ״יהודית״ הולמת – קרי מיד לעלות להר הבית

ד. אבל הראש דורש לפעול בשיקול דעת

ה. צריך להדגיש כי על אף שישנם דעות לכאן ולכאן לגבי האפשרות ההלכתית של עלייה להר הבית, אין ספק עם זאת שבמישור זכויות האדם אין שום סיבה עקרונית שלא לעלות להר ואף להתפלל

ו. חשוב לומר בקול רם גם למשתוקקים לעלות: אין ״חובה״ לעלות להר

ז. לא בטוח שמלחמת דת בין היהדות לאיסלם היא הדבר אותו אנו צריכים, מה גם, שמי שמנסה לגרור אותנו לשם עושה זאת מתוך ציניות גמורה [הקשיבו מעט לנאומיו של אבו מאזן].

ח. במערך שיקולי התגובה כדאי לחשוב טוב, האם הדבר הצודק לעשות, הוא גם הדבר החכם.

ט. למרות שישנם אנשים שמתנהגים כך, חשוב לזכור כי עוד לא הגענו לגאולה השלמה

י. החיים הם מורכבים. בטח בארץ ישראל

דניאל גולדמן הוא יושב ראש 'גשר', איש עסקים המתגורר בית שמש וחבר פאנל כיכר העיר.

הכתבה באדיבות: חרדים 10