בפרשה אנחנו לומדים על הדין של בן סורר ומורה. "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, וייסרו אותו ולא ישמע אליהם" (דברים, כ"א, י"ח).

הרבה מצוות יש בתורה. חלקן מקיימים בתדירות רבה, חלקן בתידרות קטנה יותר. נחלקו הדעות אם בן סורר ומורה היה אי פעם או לא היה. יש אומרים שי אין אפשרות שבן סורר ומורה יומת לאחר כל התנאים וההגבלות שהציבה התורה (כמו למשל הרגלי אכילה ושתייה לא נאותים כפי שמסביר רש"י), אך ברור לכל כי התורה מציבה כאן תמרורי הדרכה לכל אד, שלא יהפוך את האכילה ואת השתייה לעיקר חייו, כפי שנוהג בן סורר ומורה.

הגמרא (ברכות, י"ז.), מספרת שרב היה רגיל לומר "לא כעולם הזה העולם הבא - העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא משא ומתן, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשהם ונהנים מזיו השכינה".

מדוע היה רב צריך לחזור עלכך שוב ושוב? ידעה חשובה היא, אך היא ברורה וידועה. מה התורך בשינונה עוד ועוד?

היה רבי נחום וולוול זצ"ל מקלם מסביר: "לפרנסתי, אני משתתף ביריד בלייפציג או בדנציג שבועיים בשנה. השפה המדוברת בירידים אלה היא גרמנית ולפיכך חובה עליי דעת גרמנית, אחרת לא אוכל לנהל שיחה עם איש. לשם כך הקדשתי זמן ללימוד השפה הגרמנית. ברם, האם לצורך מסחרי עליי לדעת גרמנית על כל כללי הדקדוק שבה? ודאי שלא, מפני שאנוכי מתגורר בקלם, כל ימות השנה אני משוחח עם הנמצאים בשפת המקום ורק שבועיים אני משוחח גרמנית. ידעת השפה - כן, דקדוק - אין צורך. והנמשל, מקומו הקבוע של האדם הוא בעליונים, בעולם הבא, ולעום הבא שפה משלו "נהנים מזיו השכינה". אכן, הוריד את האדם לכמה עשרות שנים אל העולם הזה, שיש לו שה משלו - אוכלים, שותים, משא ומתן. צריך לדעת 'שפה' זו, אך אין צורך לדקדק".

זאת היה משנן רב כל ימיו: העולם הזה ארעי. הקביעות היא בעולם הבא ובהתאם לכך ההנהגה (מתוך 'ברכת מרדכי').

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך מ"ט, אלול תשע"א, עמ' 99-100.