מתוך הפרשה (דברים, ד', ה'-ז'):

"ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוקיי, לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה. ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכ ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו".

הפסוק השני דורש הסבר. לאחר שבפסוק הראשון אומר משה לבני ישראל לשמור את החוקים והמשפטים שציווה ה', הוא אומר בפסוק השני כי אומות העולם ייווכחו בחכמתנו ובבינתנו כאשר נשמור חוקים ומשפטים אלו. השאלה המתבקשת היא: הן 'חוקים' הם ציוויים שאינם מובנים לשכל האנושי, ואני מקיימים אותם מתוך ציות לקדוש ברוך הוא. הדעת נותנת, כי קיומם לא יגרום לאומות העולם לומר "עם נבון וחכם הגוי הגדול הזה", אלא כלשון הר"ן (בדרשות, דרוש א') העוסק בשאלה זו "ישפטונו לעם סכל, עושה מעשיו בלא טעם".

הר"ן מסביר כי מן הפסוק השלישי מתפרש פשר הדברים: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו, כה' אלוקינו בכל קראנו אליו". כאשר אומות העולם ייווכחו לדעת, כי צעקותיהם ותפילותיהם לאליליהם אינן נענות, ומאידך גיסא "יראו אותנו קרובים אל ה' יתברך עד שהוא עונה אותנו בכל קראנו לו, על כרחם יתבוננו וידונו עלינו בחכמה ותבונה, עד שהעניין האלוקי דבק בנו ולא בהם".

כה היא אפוא כוונת הפסוק: אומות העולם יכבדונו על שמירת המשפטים ואף על שמירת החוקים נטולי ההיגיון האנושי, וייאלצו להודות כי הם מלאי חכמה ותבונה - שהרי נענות תפילותינו למי שציוום

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ל"ה, אב תש"ע, עמ' 114.