בחודש האחרון הוענק אות המערכה ללחימה ברצועת הביטחון בלבנון למשתתפים במערכה ברצועת הביטחון מ-30 בספטמבר 1982 ועד ל-24 במאי 2000. 

ב-4 בנובמבר 2020 אימץ הרמטכ"ל, רב-אלוף אביב כוכבי, את ההמלצה להכיר בלחימה בדרום לבנון ורצועת הביטחון כאחת ממלחמות ישראל.

אחד ממקבלי אות המערכה הוא רס"ן (מיל') רונן פייגלין, סמג"ד 9220 בחטיבה 6 ממושב 'לוזית'. 

רונן נולד לרות ויהודה פייגלין, שעלו לארץ מאוסטרליה מס' שנים לפני הולדתו. במשפחה חמישה אחים, (שלושה אחים ושתי אחיות) ימי ילדותם עברו עליהם בין הארץ לאוסטרליה. הם חזרנו לארץ כשרונן למד בכיתה ו'. ביסודי רונן למד בבי"ס שילה, בחטיבה במכינת גבעת שמואל ובישיבת רמת גן בתיכון.

רונן מהנדס תעשיה וניהול במקצועו, במסגרת תפקידו הוא מנהל לוגיסטיקה בחברת הייטק ברחובות. נשוי ליעל, ואב לחמישה ילדים. 

רונן על רעייתו: "היא אמא מדהימה, תומכת במילואים שלי כבר 21 שנים, אני מפקד במילואים כבר מעל 20 שנה. כולל אחרי לידות, שבועות שלמים של היעדרות שלי כשהיא בבית עם 5 ילדים קטנים, ללא ספק, האתגר הכי גדול הוא שלה. ושל כל נשות המילואים. צריך להבין שמאחורי כל חייל במילואים, עומדת אישה שלוקחת על עצמה את העול, תומכת ונרתמת וכמו שאמר רבי עקיבה לתלמידיו על רחל אשתו "שלי ושלכם, שלה הוא". המאמץ בבית לא פחות מהמאמץ שלנו, אנשי המילואים. אנחנו אסירי תודה לנשים התומכות בנו ונותנות לנו את החופש לתרום למדינה ולעשות משהו שאנחנו כ"כ אוהבים".

רס"ן פייגלין ואחייניתו:

איך הגעת בזמנו להחלטה להתגייס לקרבי? 

"האמת היא כאשר סיימתי תיכון, לא הייתי סגור על עצמי בכלל. למדתי שנה במכינה קד"צ בית יתיר, שנה שהייתה ללא ספק אחת במשמעותיות בחיי ושם התגבשתי והבנתי שאני רוצה לתרום באופן משמעותי לעם  ולמדינה שלי ומשם היה לי ברור שאני הולך לקרבי".

ספר על השרות כמ"פ במוצב כרכום ועל השרות סמ"פ במסייעת 932 שבו זמנית היית מפקד מוצב "רותם": 

"התקופה במסייעת זכורה לי כאחת התקופות המשמעותיות ביותר במהלך השירות. התחברתי מהר מאוד לחיילים ולמפקדים בפלוגה, התגבשנו במהלך קו בעזה ואימון במדבר יהודה, לפני העלייה ללבנון.

הפלוגה המסייעת היא פלוגה מיוחדת, עם מרקם אנושי ייחודי גאוות יחידה והווי שאין שני לו בגדוד. עד כמה שזה נשמע נדוש, ממש הרגשנו משפחה".

איך התנהל סדר יומך?

"סדר היום במוצב היה הפוך. היינו ערים בעיקר בלילה, שבהם שמרנו על המוצב וביצענו פעילות מבצעית בשטחים סביב המוצב. כל הפעילות הלוגיסטיות בצעו אף הן בלילה. ריקון פחים היה מבצע של ממש, עם מפקד משימה, חיפויים ותדריך שלם של מקרים ותגובות. אחד הסיכונים הכי גדולים היו שבדרך לרוקן את הפחים, ייפלו פצמ"רים על המוצב והחיילים יהיו חשופים בחוץ".

מה האני מאמין שלך שהעברת לחיילים עליהם פיקדת?

"האני מאמין שלי היה מאז ומתמיד, שכל אחד צריך לתת את הטוב ביותר שלו ושלכל אחד יש את התרומה הייחודית שלו. גם אם זה לא הכי טוב ביחס לאחרים. אני זוכר שבבוחן פלוגה לפני הקו בלבנון, הייתה אפשרות לוותר על אחד החיילים בריצת האלונקות. הייתה מחשבה לוותר על חייל שהיה פחות בכושר ורץ יחסית לאט. כמובן שזה היה משפר את תוצאת הפלוגה, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן. הפלוגה היא מרקם של כל החיילים ולא מוותרים על חייל, רק כי הוא פחות טוב בפרמטר מסוים".

עם איזה קשיים יום יומיים התמודדת במסגרת התפקידים? 

"תמיד ראיתי את זה בתור אתגר. פחות התייחסתי לדברים כאל קשיים. האמת שהיו כל מיני התמודדויות, אבל אני חושב שאחד האתגרים הגדולים ביותר, היה להיות חבר טוב של החיילים בפלוגה ובו זמנית לדרוש מהם את המקסימום ולהיות מוכן להתעמת איתם במקרה שלא עמדו בסטנדרטים הנדרשים".

במסגרת תפקידך חווית תקיפות של חוליות חיזבאללה וירי טילים אגריסיבי על המוצב: ספר על אותם רגעים: מה חושבים ומרגישים באותם רגעים לא פשוטים בלשון המעטה. 

"עלינו למוצב "רותם", כאשר חלקינו היינו קו לפני במוצב "כרכום", גם הוא מוצב חודר וגם הוא היה מופגז לא מעט, ככה שכבר היה לנו ניסיון.
הימים הראשונים וההפגזות הראשונות, הכניסו אותנו מהר לעניינים ועד כמה שזה נשמע הזוי, מתרגלים להפגזות, לומדים פחות להתרגש ואז יכולים לתפקד טוב יותר. אם היו יומיים ללא הפגזה במוצב, הייתי מפוצץ לבנת חבלה על גג המוצב, על מנת ליצור אפקט של פצמ"ר רק בשביל לשמור על החיילים חדים.

אחד מהאירועים, הזכורים לי ביותר הוא אירוע שבו הופעל מטען על הציר שהוביל למוצב ואחרי כן, החוליה שהפעילה את במטען נסוגה. ע"מ לחפות על החוליה, הפגיזו את המוצב מכל הבא ליד, יותר מ 120 פצמ"רים בלילה אחד, טילים ומה לא. חשבנו שהולכים לנסות לתקוף את המוצב, והקשר שלי ואני הלכנו לנקודת התורפה של המוצב, שממנה חששתי שיחדרו. באותו רגע התפוצץ מאחוריי פצמ"ר והדליק את מיכל הסולר שהיה מאחורי. עפתי על סוללת המוצב מהפיצוץ ואחד החיילים במוצב שראה אותי, דיווח בקשר גלוי שאני מת. למחרת דיווחו בערוץ הטלוויזיה של החיזבאללה שבתקיפת מוצב רותם, הרגו כוחות החיזבאללה את מפקד המוצב. זה היה משעשע. עד שהתעשתי ומהר התקשרתי הביתה להפריך את השמועות.

היו גם אירועים פחות משעשים. פעם הפגיזו את המוצב בדיוק כשנכנסה שיירה. היה בלאגן, חיילים היו מחוץ לרכבים הממוגנים ובדרך לאזור הממוגן כשהפצמ"רים נפלו. אור קלפר, שהיה אז חייל צעיר במסייעת נפגע מרסיסים ברגלו ובכף ידו והמ"פ ואני יצאנו החוצה לאזור החשוף, לחפש חיילים נוספים ולדלג אותם אל תוך המוצב. ברגעים כאלו אתה בעיקר מתפלל. מתפלל שאין עוד פצועים ומתפלל שתספיק לתפוס מחסה לפני שהפצמ"ר הבא נופל.

הייתה פעם נוספת, בה חוליית נ"ט ששרצה באזור הצליחה לפגוע פגיעה ישירה בתצפית של המוצב. למזלנו, הליינר (מתכת נוזלית שעפה מהטיל) עבר בין 2 חיילי התצפית ששהו בעמדה ויצאו עם פציעות קלות".

בלבנון: 

ספר על רגעי ההצלחה של הירי חזרה מטעם כוחותינו

"לפני ואחרי האירוע, עקבנו אחרי החוליה. הבנו את דפוס הפעולה של חוליית הנ"ט, מאיפה היא יורה, באיזו שעה, כמה זמן היא חשופה ואיזה תצפית יש בכפר לטובתה. הכנו תכנית לחיסול החוליה. היה שיתוף פעולה מצוין של חיילי התצפית והשריון ובאמת באחד מהימים אחרי האירוע, התצפית זיהתה, הטנק עלה לעמדה ושחרר פגז תוך שניה. החוליה נפגעה. 2 מחבלים נהרגו ואחד נפצע וחיסלנו את איום הנ"ט בגזרה. אין ספק שהמתח העצום שליווה אותנו בכל הקו, סייע בשמירה על החדות והערנות, אבל גם השאיר שריטה בנפש של כל אחד מאתנו".

האם איבדת אבדות בנפש של לוחמים בפיקודך?

"לשמחתי הרבה, לא נהרג אף חייל תחת פיקודי. היו חיילים שנפצעו ואני יודע שיש לא מעט חיילים שסוחבים איתם צלקות נפשיות מהתקופה בלבנון. חלקם לא התגברו עליהם לגמרי עד היום".

בלחימה בלבנון: 

ספר על הטקס בו קיבלת את אות המערכה. על התחושה, ההתרגשות. 

"קבלת האות היא סוג של סגירת מעגל. במשך חדשים רבים בשירות, הסתכנו בפתיחות ציר, שיירות, מארבים ותפיסת מוצבים חודרים. חטפנו פצמ"רים וטילים בלי סוף ולכל זה יכולנו, אבל המדינה לא הכירה בזה כמערכה. תמיד היינו בתחושה שאנחנו חווינו מלחמה מתמשכת ובלתי מוגדרת. זה פשוט היה "המצב" שהיינו ושירתנו בו. קבלת אות המערכה, אפילו 20 שנה אחריי, עוזרת לנו להרגיש שהמדינה מכירה שגם אנחנו נלחמנו עבורה ושסופסוף יש הכרה לא רק במה שנתנו, אלא גם במה שעברנו"

איזה מסר היית רוצה להעביר לעם ישראל כלוחם? 

"שזו זכות לשרת את מדינת ישראל ואנו החיילים הקרביים הם מהמעטים שזוכים לתרום את מיטב שנותינו למדינה וגאים בכך. אותה התחושה ממשיכה גם למילואים וגם שם אנחנו גאים לא פחות אם לא יותר.

עם ישראל הוא עם חזק, כוחנו הוא באחדותנו ולמרות חילוקי הדעות, רב המשותף על המחלוקת ותמיד מוטל עלינו לפעול לייצר מציאות טובה יותר, עבורנו ועבור ילדינו".

בתמונה במהלך ימי מילואים החודש. רס"ן פייגלין מימין.  

יישר כוח לרס"ן (מיל') רונן פייגלין על קבלת אות המערכה וברכה והצלחה בכל דרכיו. 

תמונות באדיבות דובר צהל.