בפרשה מתואר הנושא של ערי המקלט, אליהם נסים אלה שהרגו נפש בשגגה ומקבלים הגנה מפני קרובי ההרוג למקרה שיבקשו לנקום את דמו. בכך תינתן לו האפשרות לזכות להליך משפטי הוגן, אליו יוכל לגשת בלב שקט ובטוח.

"והיו לכם הערים למקלט גואל ולא ימות הרוצח עד עומדו לפני העדה למשפט" (במדבר, ל"ה, י"ב).

הפסוק מזהיר שאין להמית רוצח ללא משפט. אין כאן אזהרה סתמית, כמקובל בקרבאומות העולם הנוהגות ביושר, שאין להמית אדם בלא משפט, אלא התורה מצווה לנהוג בדקדוק רב יותר בדיני נפשות.

מסביר 'ספר החינוך' (מצווה ת"ט): לפי שניין דיני נפשות הוא דבר קשה מאוד שצריך דקדוק גדול ביותר, ונצטוו העדה (בית דין) להיות מצילים הנידון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו, כלומר, שצריכים להפך בזכותו, ואם יש לו זכות - יצילוהו, ואם לא - ייהרג".

לדוגמה, התורה מזהירה שהעדים עצמם אינם יכולים להיות דיינים. והנה, לכאורה הדעת נותנת להיפך, שצריכים לשמוע את המעשה מפי עדים, אינם יודעים את שאירע אלא מפיהם, ועליהם לחוקרם ולבודקם ולהאמין להם כדי לפסוק את הדין, ואילו דיין שהיה בעצמו עד למעשה הרצח, יודע את הפרטים לאשורם. היש דיין טוב ממנו?

ברם, ירדה תודה לסוף דעתו של אדם, שדווקא מפני שראה את המעשה, הוא לא יהיה מסוגל להפך בזכותו של הנידון כי ליבו חם וגועש על שאירע.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך מ"ז, תמוז תשע"א, עמ' 248