"אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּבָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂיהֶם.

זו השורה הפותחת של פיוט סליחות שאנו אומרים בימי הסליחות בואכה ראש השנה ויום הכיפורים.

הפיוט הזה מבטא את התחושה שכבר אין לנו אנשי אמונה שנוכל להתנחם בהם, אנשי אמונה שאבדו לבלי שוב ולכן הקהילה מרגישה יתומה.

הפניה היא אל האלוהים,

היא תחושה של אשמה ובושה על כך שבעונותיה, של הקהילה, נעלמו מתוכה אנשי הרוח והאמונה. 

אבל, לא על אנשי אמונה באתי לדבר היום לפני ניסים. אלא על אנשי אמת. אותה עדה קטנה של אנשי סגולה, יקרים מפז , שאמת אחת בפיהם ובלבבם.

על כן, יסלח לי אותו מחבר אלמוני של הפיוט הזה אם לכבוד נסים יקירנו אשנה מעט את מילות הפיוט הנפלא הזה ואתאימו לאיש המוטל לפנינו. אותו איש שהגשים בחייו את המאמר "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש."

 

אַנְשֵׁי אמת אָבָדוּבָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂיהֶם.
גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץדּוֹחִים אֶת השקר.
הָיוּ לָנוּ לְחוֹמָהוּלְמַחְסֶה בְּיוֹם זַעַם.
זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁםחֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם.
טֶרֶם קְרָאוּךָ עֲנִיתָםיוֹדְעִים לַעְתֹּר וּלְרַצּוֹת.
כְּאָב רִחַמְתָּ לְמַעֲנָםלֹא הֱשִׁיבוֹתָ פְּנֵיהֶם רֵיקָם.
מֵרֹב עֲוֹנֵינוּ אֲבַדְנוּםנֶאֶסְפוּ מֶנּוּ בַּחֲטָאֵינוּ.
סָעוּ הֵמָּה לִמְנוּחוֹתעָזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת.
פַּסּוּ גוֹדְרֵי גָדֵרצֻמְּתוּ מְשִׁיבֵי חֵמָה.
קָמִים בַּפֶּרֶץ אַיִןרְאוּיִים לְרַצּוֹתְךָ אָפֵסוּ.
שׁוֹטַטְנוּ בְּאַרְבַּע פִּנּוֹתתְּרוּפָה לֹא מָצָאנוּ.
שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ בְּבֹשֶׁת פָּנֵינוּ; לְשַׁחֶרְךָ אֵל בְּעֵת צָרוֹתֵינוּ.

הנער שעלה לבדו מאלג'יר בשנת 1948 ופרץ את דרכו בחיים תוך שהוא, בעבודתו הקשה וארוכת השנים במחצבות הר טוב, הופך לאחד מבוני הארץ.

הנער מלא החוכמה שנטש את בית הספר המעורב, יהודים ונוצרים, באלג'יריה בגלל שלא רצה להיכשל באכילת חזיר ( ולימים התחרט על כך ) גדל להיות איש של אמת.

אמת ישירה.

איש חכם, איש דעתן, איש אמת.

כל מי שפגש בו ידע שהוא נתון בסכנה- בסכנה של אמירת האמת ישר בפרצוף. והרי לא כולנו אוהבים שהאמת תיאמר ישירות בפנינו.

והאמת היא, שכלל לא הכרתי את ניסים עד אשר הכרתי את בנו, שי ז"ל, ואת בנותיו, אביבה, אורלי-גל ושירה.

 דרך ילדיו שירשו ממנו את התכונה הזו למדתי להכירו.

ואל יקל הדבר בעיניכם. להיות איש אמת בינותינו – זה להיות עוף משונה.

מותו של שי, הזכור כל כך לטובה, היכה בניסים מכה קשה. הוא לא התגבר עליה כל ימיו הנותרים. התנחם במידת מה בבנותיו, נכדיו ובנכדותיו אבל העצב לא עזבו.

כך אנו, מוקיריו ומוקירי צאצאיו, נחוש עצב רב על לכתו ובה בעת נתנחם במסר האמת שהותיר לנו.

ניסים הציב בפנינו מראה ועל כך תודתנו".