בסיום הפרשה הקודמת (בלק), מתואר משבר רוחני גדול בעם ישראל. גברים מבני ישראל ובנות מואב התערבבו אלה באלו. פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרן הכן הורג זוג שכזה ובמגפה שפקדה את עם ישראל בעבות זה נספו לא פחות מ-24 אלף איש.

ההיגיון אומר שמי שהרג נפש לא אמור לקבל פרס אך זה מה שקורה בתחילת הפרשה. הקדוש ברוך הוא אומר למשה: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר: הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר, כ"ה, י"א).

במאמר ארוך ומנומק היטב מנתח רבי יהודה יוסף לייב בלוך ('שיעורי דעת', חלק ב', עמ' י"ב) את הסביה שבגינה זכה פנחס לכבוד הגדול הזה, לקבל מאת ה' 'ברית שלום' וברית כהונת עולם, לו ולזרעו אחריו.

עיקר יתרון האדם על בעלי החיים הוא השליטה. אצל בעלי החיים כל המניעים נפרדים. כל כוח דורש בפני עצמו ומניע אותו לעשות לפי דרישתו הטבעית. כאשר הוא רעב, הוא מונע על ידי כוח זה וכאשר הוא עייף הוא מונע על ידי כוח זה וכיוצא באלה ביתר הדברים. לא כן האדם, על כל רגש ועל כל כוח ורצון המתעוררים בו הוא מפעיל את המבקר הפנימי, את ה'אני' שישפוט אם טוב או רע אותו רצון, אם יש לעשותו או לחדול, והאדם אמור למשלו על הכוחות הנמצאים בו, לא הם יובילו אותו אלא הוא יוביל אותם.

מידת הביקורת של האדם תלויה בדרגת התפתחותו. האדם המפותח ביותר, כוח הביקורת העצמית שלו מפותח, עירני ומהיר ואין הוא נוטה אחר כוחות המתעוררים בקרבו, עד שאין חולף זמן בין התעוררות הכוח ובין ביצוע השפיטה, אלא הם מתהווים בצוותא, ואין הוא נגרר אפילו רגע אחד אחר רצונו ואחר כך מונע עצמו ממנו, אלא מתחילה אינו נגרר אחריו אלא מפעילו לאחר שיפוט.

ברם, אדם שאינו מתפתח ואנו שואף לפתח את אישיותו, אף כי גם בו יש כח השיפוט והביקורת, ך אצלו חוש זה אינו עירני ולפיכך פעמים רבות אפשר שיפעלו בו כוחות ורצונות והוא יפל לפיהם, עד שיתעורר חוש הביקורת שלו לפעולה.

עיקר עבודת האדם היא לפתח את ה'אני', שיהיה חי וער בקרבו תמיד, ולאחד את כל כוחותיו, רצונותיו ורגשותיו תחת ממשלת השכל.

ברגע הקיריטי שבו חטא נשיא שבט מול כל העם, לא איבד פנחס את עשתונותיו. הוא ידע למלוך על כל רגשותיו ובו ברגע ידע מה עליו לעשות. על כך זכה ל"בריתי שלום".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך קל"ג, תמוז תשע"ח, עמ' 208-209.