בשבוע שעבר חזרתי משווייץ. יצאתי מהשגרה של ישראל שנמצאת במצב טוב ביחס למדינות אחרות, מחוסנת ברובה ואזרחיה כבר לא מחויבים למסכה, וחזרתי למדינה בתבהלה. מהשקט והשלווה שממלאים את המרחב בין ההרים והאגמים הציוריים של שווייץ, חזרתי לחשש הולך וגובר מגל המגפה שמעבר לפינה.

אני חי את המצבים המשתנים הללו בצורה דינמית וערוך אליהם ולכן השינוי הזה לא הפתיע אותי. ידעתי שהוא יהיה חייב להגיע בתורו. ולמה? כי לא עשינו חישוב נכון ומדוקדק עם התגלות הנגיף בגל הראשון. מי שלא התמודד עם הסיבה לקורונה בגל הראשון, השני והשלישי, זוכה להתמודד כעת עם הגל הרביעי.

הרי מה חשבנו? שנתרחק זה מזה ונשב סגורים בבתים, נתחסן ונעטה מסכות וכך נמגר את המחלה? בוודאי שלא. עוד לפני שנה אמרתי וכתבתי פעם אחר פעם שאוטוטו יבוא גל חדש. ולא רק גל רודף גל, אלא גל שמביא עמו שלל זנים קשים ואכזריים מקודמו. ומה התחזית לחורף? גל חריף יותר שיכה בנו בחוזקה.

לא שאני מאחל לנו מגפות בתדירות כואבת כזו, אלא אני מקווה שנלמד מהגלים האלה מה עלינו לעשות. כרגע ההתמודדות מתמקדת בהיבט הרפואי, אבל אחרי כל גל אנחנו מגלים איך נגס הנגיף בעוד חלק ממערכות החברה. פתאום אנחנו מתחילים להביט מהצד על החיים השגרתיים, לשאול שאלות עמוקות ולתהות איך לשנות את סדרי החיים. אומנם בהדרגה, אבל החברה מקבלת צביון חדש במערכות החינוך, בכלכלה, במקומות העבודה, בתא המשפחתי ואפילו בתכנון האדריכלי ובתנאי הרווחה – הכול מתחיל לקבל ביטוי חדש.

השינויים החיצוניים האלה הם תוצאה ישירה משינויים ביחסים בינינו. הקורונה קלעה בול בלב הבעיה הגלובלית: בקשר בין בני האדם. לכן היא נוגעת בכולנו, משפיעה על כל אחד מאתנו בלי יוצא מן הכלל. מכאן והלאה נתחיל להרגיש יותר שהעיקר הוא לא האמצעים החיצוניים, כמו מסכות וחיסונים, סגרים ובידודים. אני לא פוסל אותם על הסף, אבל קילוף שכבה אחר שכבה מגלה שהבעיה מתחילה ונפתרת בקשרים בינינו.

אני שמח במהלך המואץ של הטבע. הוא מבורך ומוביל את האנושות ליתר התקשרות, לערבות הדדית ולתלות הדדית בריאה. אבל אני עדיין לא מרוצה מקצב הפנמת הבעיה. חלק מהציבור עדיין מנומנם ואדיש למצב. גם זה מצב זמני. עוד תבוא השעה שנחשוב שכולנו מחוסנים מכל פגע רע, ובשעה שלאחריה יכה בנו זן חדש שימוטט את כל ההכנות שלנו. אז גם החיסון הראוי לציון לא יעבוד.

וכל הסיבוב הזה לשם מה? כדי שנחכים ונחשוב מה באמת אנחנו צריכים לחסן; שנברר ונפנים שבמקום להיות מקושרים בלב אחד, כמו משפחה אחת, אנחנו שקועים באגואיזם, נאבקים זה בזה. והטבע - שאנחנו חלק אינטגרלי ממנו – מתערב, מפריד בינינו, מאיים עלינו וכן, גם מכה בנו, רק כדי שנתעלה מעל הטבע האנוכי שלנו לטבע מתחשב ואוהב כמו שלו.

הטבע, בחסות הקורונה, מעצב אותנו בדמותו, מכוון אותנו לחשוב בגדול, לחשוב גלובלי ולהרגיש את התלות הדדית ואת הקשר ההדוק שמלפף את האנושות כולה. זה הכול. רק הידיעה הזו שאנחנו אחד, קשורים זה לזה, היא התכלית הנוכחית. רק לעצור לשבריר שנייה ולעכל את הידיעה הבאה: אנחנו אחד כמו הטבע האחד.