"כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים - זו מחלוקת קורח וכל עדתו" (אבות, ה, י"ז).

מסביר רבינו יונה, כי כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, יאריכו הצדדים ימים ושנים ויזכו לעסוק במחלוקות נוספות לשם שמיים.

נשאלת השאלה, הרי המחלוקת ניטשה בין קורח ועדתו לבין משה רבנו, מדוע חז"ל מכנים אותה "מחלוקת קורח וכל עדתו"? הא לא היה ראוי לכנותה מחלוקת קורח ומשה?

אומר ה'כתב סופר' בפירושו על התורה, כי בישנוי לשון זה טמון ההבדל התהומי בין מחלוקת שמניעיה כנים לבין מחלוקת שמניעיה אישיים.

במחלוקת עניינית, כמחלוקות התגלעו בין שמאי להללף לא היו מניעים אישיים. אף צד לא דבק בעמדתו כדי לנצח ולא עשה כל תחבולה כדי לגרום לצד האחר להיכנע. כל מגמתם הייתה חקר האמת. לפיכך, שררו שלום ושלווה בין שמאי והלל עצמם וגם בין בתי מדרשותיהם (יבמות י"ד:), שלא נמנעו בית שמאי ובית הלל לשאת נשים אל מאלה. ללמדך, שחיבה ורעות נהגו זה בזה ולמרות המחלוקות בהלכה שנתגלעו ביניהם, הלכו בדרך האמת והשלום ((תוספתא, יבמות פרק א', ג'), לקיים מה שנאמר "והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ח', י"ט). על אחת כמה וכמה, בתוך בתי המדרש של שמאי והלל שררו שלום ואחווה, לפי שלא המניעים האישיים הנחו אותם והכול היו דבקים בדרך האמת.

לעומת זאת, במחלוקת שמניעיה אינם ענייניים אלא אישיים, מלבד המחלוקת העזה הניטשת בין הצדדים, לפי שאינם מוסגלים להתייחס לנקודת המחלוקת באופן ענייני, אלא היא משפיעה על ההתנהגות הכללית בין הצדדים, גם בתוך כל צד למחלוקת פורצות מריבות ומחלוקות, לפי שאין המניע למחלוקת אל הכבוד ובני לווייתו, וברור מאליו כי איש לא יניח לחברו למחלוקת לתפוס את מקומו.

זהו שאמרו חז"ל "מחלות קורח ועדתו" היא מחלוקת שלא לשם שמיים. כך הם זיהו אותה, לפי שגם בתוך עדת קורח נתגלעו ניצנים של מחלוקת בינם לבין עצמם.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ח, סיון תשע"ב, עמ' 293-294.

סרטון קצר לפרשה מאת ראשת העיר, ד"ר עליזה בלוך