בפרשת 'יתרו' מסופר  על הגעתם של בני ישראל למדבר סיני: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. וייסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, וייחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, י"ט, ב').

טוען המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה א'), כי פסוק זה מיותר לכאורה, שכן בפרשת מסעי, שבה מפורטים כל מסעות ישראל במדבר, כבר נאמר שישראל נסעו מרפידים להר סיני. והתשובה: ללמדנו כי נסיעיתם מרפידים הייתה כביאתם להר סיני. כשם שכשבאו להר סיני היו בדרגת תשובה, מוכנים לקבלת התורה, כך כבר בצאתם את רפידים הי בדרגת תשובה.

כאן אנו למדים על מקומה המרכזי ל ההכנה בכל דבר שבקדושה, וכדברי הנצי"ב ('העמק דבר', שמות, י"ט, ב'), שככל שההבנה ארוכה ומוקדמת, כך זוכים לתוספת קדושה.

ה'אור החיים' הקדוש כותב על פסוק זה, כי רמוזים בו שלושה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה:

א. "וייסעו מרפידים": ברפידים לחם עמלק בישראל, מפני שרפו ידיהם מן התורה. הנסיעה מרפידים, עזיבת הריפיון והגברת לימוד התורה הייתה ההכנה הראשונה לקבלתה.

ב. "ויחנו במדבר": תיקון המידות - שעשו עצמם כמדבר שאינו גאוותן, כי כדי לזכות לקבלת התורה צריך אדם להיות עניו ושפל רוח.

ג. "וייחן שם ישראל נגד ההר": חיבור כלל ישראל זה לזה בלב שלם ותמים בלא שתשרור ביניהם מריבה, קנאה, שנאה או תחרות, כי התורה לא ניתנה ליחידים אלא לכלל כולו, וכלל אינו כלל אלא כאשר כולם נעשים כאיש אחד בלב אחד.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ח, סיון תשע"ב, עמ' 64-65.