במשנה הראשונה של מסכת פסחים כתוב: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה".

פירוש: בליל ארבעה עשר בניסן בודקים את הבית מחמץ לאור נר, אף על פי שאפשר לבדוק את החמץ גם בבוקר י"ד בניסן, תיקנו לבדוק בלילה מפני שהכול מצויים בבתיהם ומפני שבדיקה לאור הנר בלילה חושפת יותר מבדיקה ביום. התקנה מחייבת לבדוק מקומות שמכניסים בהם חמץ, אך כל מקום שאין רגילים להכניס בו חמץ, אינו טעון בדיקה.

כידעו החמץ רומז ליצר הרע, שעל האדם לבערו מקרבו.

ברם, אף אם אנו ידועים היטב מיהו היצר הרע והיכן הוא שוכן, אנו יכולים לעמוד נבוכים בשעה שנחפש אחר אותו נר שבאמצעותו נחשוף את היצר הרע. יש בנו חמץ, הרבה חמץ, אך אה הנר המאיר את מסתרי הלב?

ובכן, אינני צריכים לחפש בנרות אותו הנר, כל אחד מקבל אותו זוהר ובוהק באור יקרות ביום היוולדו - הנשמה הטהורה - "נר ה' נשמת אדם" (משלי, כ', כ"ז).

הגוף, על רצונותיו, תאוותיו ותשוקותיו, מושך את האדם למטה, אל מעבה האדמה, אל החושך המכסה ארץ. אך ניתנו לאדם חכמה, בינה ודעת, הנובעות מן הנשמה, ובאמצעותן הוא מאיר את מחשכי ליבו, יודע להבדיל בין טפל לבין עיקר, יודע לזהות איזה רצון שלו נובע ממניעים טהורים ואיזה ממניעים שאינם טהורים. בעזרת השכל שקיבל האדם עליו להאיר את דרכו, למצוא את המסלול הנכון ולקיים באמונה את רצון ה'.

(מעובד על פי 'לב אהרן', עמ' נ"ה).

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך צ"ג, ניסן תשע"ה, עמ' 135.