מי שמציץ ורואה מה קורה לאחרונה בבתי החולים בארץ עלול להיפגע. מאז פרוץ הגל השלישי העומס בבתי החולים ובמחלקות הקורונה קשה מאוד. הצוותים הרפואיים מתריעים כבר תקופה על סכנת קריסה שנראית קרובה מתמיד.

כתוצאה מן הלחץ, איכות הטיפול בחולים יורדת, ניתוחים נדחים ולא פעם יש צורך לבחור במי לטפל עכשיו. החשש שמאיים הוא מצב חולני שעוד ניאלץ לבחור את מי להנשים ואת מי לא. עם כל הכבוד למבצע החיסונים המרשים – ויש כבוד רב לארגון היעיל והמתוקתק – ישראל כנראה לא תהיה הראשונה להשתחרר משלטונה של מגפת הקורונה.

המגפה אינה ישראלית, היא כלל-עולמית. אנחנו נמצאים במצב מסוכן מאוד סביב כל כדור הארץ, במגפה קשה שחולשת על כל המדינות והעמים ומאיימת על כל סוגי האזרחים. לכן, לצד כל המאמצים הנרחבים למגר את המגפה, כמו להתחסן, לעטות מסכה, להדק את הסגר ולשמור על כללי הריחוק החברתי, אנחנו מוכרחים להבין שהמטרה של מכת הטבע הנוכחית היא להביא אותנו להיות כמו הטבע האינטגרלי – אינטגרליים, גלובליים, מקושרים, מרושתים וערבים זה לזה.

האדם יכול לדאוג לעצמו רק דרך כולם. זה חוק הטבע האינטגרלי. כל אחד הוא בורג במערכת עצומה, פרט בתוך כלל, יחיד בתוך אנושות אחת. סוד הדאגה לפרט הוא הדאגה לכלל. הדאגה לבריאות האישית שלי מתחילה מחוץ לי. אם היינו מפנימים רק את המסר הזה, היינו מקדמים חוקים שיסייעו לנו לשמור על בריאות הכלל, מתוך הבנה שרק כך הבריאות של כל אחד מאתנו נשמרת.

טוב אם נקדים להגיע למודעות חברתית כזו, שנחשוב כאילו כולנו נשאי הנגיף. ממחשבה כזו נתחיל לדאוג באופן טבעי למשפחה הגרעינית שלנו ונשמור לא 'להדביק' את מעגל הקרובים שלנו. בנוסף, עלינו לשכנע זה את זה לחשוב על טובת האחרים. לייצר רשת איכותית של דאגה הדדית, של ערבות לבבית. כך בהדרגה נרחיב יותר את מעגלי הדאגה.

הגיע הזמן לטפל בקשר בינינו, להיות אחראים זה על זה, להבין שאנחנו תלויים זה בזה. הנגיף לא יודע גבולות, אז מי אנחנו שנציב גבולות דמיוניים לקשר בינינו? הקורונה הזאת עושה עמנו חסד בכך שהיא מגלה עד כמה עלינו להיות קשורים יחד, להיות אחראיים כל אחד על השני וכולם על כולם. אנחנו מצדנו צריכים להמשיך את המגמה, להפגין דאגה לאחרים, אפילו יותר מדאגה לטובת עצמנו, כי מכוח החיבור והדאגה ההדדית נשאב את הכוח להצליח.

אם נעורר התרשמות אמתית דרך כלי תקשורת, נלמד את עומק המכה, את גודל הצרה והאסון שרובצים לפתחנו ואת החולשה האנושית שלנו מול פגעי הטבע, ההבנה ההדדית בינינו תעורר אחווה, רגש התחלתי כזה יקשור בינינו במקצת ויחליש את כאב המכה.

קשר כזה ירכך את לבבות האזרחים ויכניס רוח מלוכדת שתקרין גם על הצוותים הרפואיים. היא תיתן להם תמיכה רוחנית, אופטימיות ויסוד איתן לחיים. הרופאים, הרופאות וכל אנשי הצוות ירגישו באוויר הערכה להקרבה ולשליחות שלהם והם יתמסרו וישיבו אהבה. אנחנו נרכך את העורף הקשה והלב האטום והם ירגישו כפלוגה שנלחמת בחזית. כוח החיבור בינינו ישלם הן על המחיר הנפשי שהם חווים והן על המחיר הפיזי שאנחנו כואבים.