במרכז הפרשה ברכת יעקב לבניו, עם הדימויים המפורסמים שקיבלו את ביטויים במאות יצירות אמנות יהודית. אך קודם לכן מתקיים מפגש מיוחד בו יוסף מביא ליעקב את אפרים ומנשה. משפטי המחץ שיצאו משם קיבלו מקום של כבוד ברשימת המשפטים המיוחדים בתורה.

אחד מהם הוא הפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית, מ"ח, כ"ב).

מתרגם אונקלוס: "בצלותי ובבעותי".

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בפירושו לתורה 'משך חכמה', מבאר את דברי אונקלוס: "'צלותי' היא תפילה, סדר התפילה הקבוע; 'בעותי' היא בקשה שאדם שואל את צרכיו לפי מצבו".

כאשר אדם מתפלל כסדר התפילה הקבוע כתקנת אנשי כנסת הגדולה, עליו לכוון את לבו בתפילה. אך אם לא כיוון אלא בברכת אבות, הראשונה שבתפילת העמידה, יצא ידי חובה. ברם, כאשר אדם מבקש על עצמו, עליו לכוון כוונה יתרה, כמאמר חז"ל "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם משים נפשו בכפו" (תענית, ח.).

לכך רומזים החרב והקשת. בחרב יש כוח עצמי להזיק מפני חוד תערה. גם כאשר חרב נופלת מעצמה, היא עלולה לחתוך ולהסב נזקים. שונה הוא החץ, שכל נזקו תלוי בעומת מותח הקשת. התפילה הקבועה משולה לחרב, כי גם אם המתפלל אינו מכוון כראוי בתפילתו, עדיין יש בה לפעול, ואילו בקשות פרטיות של האדם משולות לחיצים, שאין תפילתו מועילה אלא כדרגת כוונתו".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך כ"ח, טבת תש"ע, עמ' 146.

סרטון קצר לפרשה מאת ראשת העיר, ד"ר עליזה בלוך