'חמש אצבעות' הן חמש יצירות וידאו ופרפורמנס קצרות בנושא אקטיביזם במרחב הציבורי מבית תיאטרון 'קליפה'. היצירות צולמו תוך התערבות פיזית ורעיונית מקסימלית במרחב הציבורי מוכה המגבלות והסגרים של שלהי 2020 ויוצגו במרחבי הרשת, בה קיומה של אומנות עדיין אפשרי. אלו חמש אצבעות משולשות, מאשימות, כלפי ההתנהלות הממשלתית וגרורותיה החברתיות בישראל כעת. ליווי אומנותי: עידית הרמן.

היצירות:

גל וולינץ, 'יום בחיי מדחום תקול' - פארק וולפסון: במרכזו של הווידאו מתועד מדחום מהסוג שהורגלנו אליו, כזה שנמצא בפתח של מבנים ציבוריים. המדחום מפורק מתפקידו כאשר הוא ממוקם בפינות שונות של פארק וולפסון - במיקום שמבטל את הצורך בו. מטרתה הראשונית של פעולה זו היא לברר האם אנשים ימדדו בכל זאת את חום גופם, מתוך התנייה פבלובית, אך מעבר למטרה מתגלה גם רובד נוסף ונוצר מן פורטרט מלנכולי של אובייקט. צלם ועורך וידאו: גל וולינץ.

עודד צדוק, 'כולנו פליטים': יצירה הבוחנת את מצב הפליטים בתוך מציאות חיינו העכשווית, תוך שימוש באחת מסוגות התיאטרון הראשוניות ביותר - תיאטרון רחוב שמפעיל שחקן באמצעות כמה חפצים ותלבושת. יישבנו את הארץ כמהגרים וכפליטים וכעת אנו לא מוצאים את היכולת לגלות ערבות עבור 30,000 מבקשי המקלט השוכנים בארצנו. זו קריאה להעלאת המודעות הציבורית ולתמיכה בקהילה שנפגעה באופן המשמעותי ביותר בימי הקורונה. בימוי, הפקה ומשחק: עודד צדוק; שותף, יוצר, צלם ועורך: דויד מלכה.

;

אורין יוחנן, 'חיי שמורים בחלקה פנויה': בשנת 2020 הרקיעה כמות הפניות של נשים לשירותי הרווחה בעקבות אלימות מצד בני זוגן, תופעה שהסלימה בימי הסגר. אישה אחת מכל שלוש נשים שהתלוננו במשטרה על אלימות מצד בן זוגן - נרצחה. במציאות בה דם נשים הוא הפקר, נראה שאין מענה וייצוג ראוי לנשים שהאלימות, האונס וסכנת החיים הם מנת חלקן היומיומית. בווידאו ארט בחרה האמנית לנצור את זיכרון הנרצחות על ידי איסוף אבנים ממצבותיהן ונשיאת נטל המשקל על גופה. בהמשך, כאקט סמלי, היא מטילה את משקלה חזרה אל הגברים כדרך של נשיאת אחריות קולקטיבית, בתקווה שיגיע יום בו נשים, באשר הן, לא יצטרכו לפחד לגופן ולחייהן. יצירה, ביצוע, צילום, עיצוב, הפקה וטקסט: אורין יוחנן; ליווי אמנותי: עידית הרמן צילום: ערן בריל ואליאן ולג'י; עריכה: רותם מאירס; פסקול: שמוליק שטרנפלד.

;

קזויו שיונוירי 'How you see me': בעשר השנים האחרונות הופרעה פרטיותה ושלוותה של קזויו, אזרחית יפנית החיה בישראל באינספור פעמים ודרכים. רוב ההפרעות נגעו למראה החיצוני שלה. בווידאו היא מנסה לענות לפניות הללו ברחבי תל אביב ולחנך מחדש את הציבור בנוגע לדרך הנכונה והחדשה להציק לאנשים ממוצא אסייתי על רקע גזעני. יצירה, עריכה ומשחק: קזויו שיונוירי; פיתוח קונספט וצילום: דניאל פייקס; תודות לגיל זירלין, נועם בן ישראל ודרור ליברמן.

אריאל ברונז, 'ינעל האולם': מיצג מחאה שבבסיסו סדרת נעילות של תיאטראות ברחבי תל אביב-יפו על סורג ובריח בליווי צו פינוי, סגירה והריסה ממשלתי. המיצג מבקש להשמיע את זעקתם של אלה שמסיבות כאלו ואחרות, נדם קולם ולעודד את האומנים ומנהלי אולמות התרבות, לפרוץ את השלשלאות הבדיוניות בהן ננעלו, דרך פריצת המנעולים הפיזיים שהותקנו בפתחם.  יוצר ומבצע: אריאל ברונז; צילום ועריכה: אוריה קדם; מוזיקה וקולות: יסמין לסלרוט (ג׳אז); גיטרה: עמיתק׳ס קורח; ייעוץ משפטי: דניאל חקלאי; עריכה לשונית: ד״ר נוח בנינגה; תודה מיוחדת לעידית הרמן, אנה זקרבסקי, אלישבע וייל, דר מוספיר, רונית מוספיר, מאי אשכנזי וביל.