'סינמטק ירושלים' ממשיך את שיתוף הפעולה עם אולפני 'מוספילם', קונצרן הקולנוע הרוסי הגדול, ומציג תכנית סרטים מיוחדת, בה עשרה סרטים לצפייה באתר המקוון של ארכיון הסרטים ב'סינמטק ירושלים'. התוכנית מתאפשרת הודות לשיתוף הפעולה המתמשך בין הסינמטק ואולפני 'מוספילם' והידידות עם הבמאי קארן שחנזארוב העומד בראש האולפנים.

אולפני 'מוספילם' הוקמו ב-1924 בעקבות איחוד והלאמה של שני אולפנים פרטיים שנוסדו לפני מהפכת 1917. במהלך תשעת העשורים האחרונים, הובילו האולפנים את העשייה הקולנועית הסובייטית והרוסית והיו בית לכמה וכמה מאסטרים גדולים.

הסרטים שיוקרנו נמנים על קלאסיקות הענק של הקולנוע העולמי, מסרטיהם של גדולי במאי ברית המועצות בעשורים אלה: אנדריי טרקובסקי וסרגיי אייזנשטיין ועד לסרטי מלחמה שישאירו אתכם פעורי פה. הסרטים המוצגים הינם לאחר תהליך רסטורציה, באיכות HD ובתרגום לעברית ואנגלית.

 

פירוט הסרטים:

'המראה' (1979, 106 דקות): בימוי: אנדריי טרקובסקי; משחק: מרגריטה טרחובה, פיליפ ינקובסקי. סרטו האישי ביותר של אנדריי טרקובסקי והמורכב בסרטיו, הוא ניסיון להעביר את ההיסטוריה של ברית המועצות דרך זיכרונותיו האישיים. הסרט בנוי מאפיזודות אישיות קטנות החל מנוף כפרי בשנות השלושים דרך נקודות מפתח בהיסטוריה של ברית המועצות – שנותיו של סטאלין, מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה וימי השיקום שלאחריה. טרקובסקי בונה עולם, בו הפרטי משתלב עם הלאומי, ומשתמש בשלל תחבולות קולנועיות ואמצעי מבע: זיכרונות, חלומות וקטעים תיעודיים. הסרט נע למעשה בין ארבעה מימדי מציאות, והתוצאה היא יצירה פיוטית ונדירה, הנחשבת ובצדק ליצירת מופת.

'סטאלקר' (1979, 161 דקות): בימוי: אנדריי טארקובסקי; משחק: אלכסנדר קיידנובסקי, ניקולאי גרינקו. 'סטאלקר' הוא מורה דרך, המבריח אנשים לתוך אזור אסור לכניסה בו אירעה תאונה גרעינית. בלב האזור, בתוך אחד הבניינים ההרוסים, ישנו מקום בו מתגשמים החלומות. שני גברים – 'סופר' ו'מדען' - יוצאים עם ה'סטאלקר' למסע מפרך אל לב האזור. טארקובסקי רצה להשאיר את הרושם כאילו הסרט צולם בשוט אחד מתמשך, ולא חשש מלהעניק לסרט מימד של אקספרימנטליות. חוויה חד פעמית, שפונה אל השכל ויותר מכך אל הנפש.

'איבן האיום' – חלק א’ (1944, 100 דקות): בימוי: סרגיי אייזנשטיין; משחק: ניקולאי צ’רקאסוב, לודמלה צליקובסקאיה. פרק ראשון (מתוך טרילוגיה מתוכננת) אודות הצאר איבן הרביעי, אבי רוסיה המודרנית. במקום להציגו כרודן צמא דם, איבן הוא דמות מעונה ומבודדת בחצר עתירת תככים. כאן, בפרק הראשון, מתוארים מאבקיו המתמידים למען איחוד הממלכה, חתירתו למען ביסוס הגבולות, ופעילותו למען איחוד פנימי ופיתוח לאומי. בשיא מלחמת העולם השנייה, יצר אייזנשטיין את האפוס הזה, כשמאות ניצבים ואמצעי הפקה עומדים לרשותו. בזכות לשונו הקולנועית הייחודית, התוצאה, כפי שהגדיר זאת היטב רוג’ר אברט, היא “סרט מופלא, שלא היה צריך להמתין כ’סרט טוב’ כדי להגיע למעמד הזה”.

'איבן האיום' – חלק ב’ (1946, 88 דקות): בימוי: סרגיי אייזנשטיין; משחק: ניקולאי צ’רקסוב, סרפינה ברמן. בפרק השני לעלילות איבן האיום, הנקרא גם 'קשר הבויארים', מתאר איזנשטיין את אישיותו של הגיבור וחושף את המניעים לאכזריותו. הצנזורה הסטליניסטית גנזה את הסרט, שרמז יותר מדי על אכזריותו של הרודן ורק בתקופת חרושצ’וב בשנת 1958 זכה הסרט להפצה. כאן הלך אייזנשטיין רחוק יותר עם העיצוב של הדמויות והחלל, כאשר לצורניות החד פעמית יש אפקט מהפנט. אייזנשטיין לא זכה להשלים את הטרילוגיה שתכנן ונפטר ב־1948. הסרט שלפנינו הוא סרטו האחרון.

'העגורים עפים' (1957, 94 דקות): בימוי: מיכאיל קאלטוזוב; משחק: טטיאנה סמוילובה, אלכסיי באטאלוב, וסילי מרקורייב. הסרט שלפנינו, זוכה פרס 'דקל הזהב' בפסטיבל קאן, נפתח בזריחה האחרונה בשמי ברית המועצות ערב מלחמת העולם השנייה. ורוניקה היא אישה צעירה ומאוהבת. ארוסה בוריס מתנדב לשורות הצבא ונשלח לחזית. סרטו של מיכאיל קאלטוזוב מ־1957 היה אחד הסרטים הראשונים שנגמלו מהשבלונה של הריאליזם הסוציאליסטי: הגיבורה אינה מתמודדת עם משימות לאומיות וחברתיות, אלא עם אהבתה, עם שכול, כאב, תקווה וייאוש. מלאכת הצילום הווירטואוזית של סרגיי אורוסבסקי, לצד המשחק הנוגע ללב של טטיאנה סמוילובה, הפכו את 'העגורים עפים' ליצירת מופת שרק משתבחת עם השנים.

'אלכסנדר נייבסקי' (1938, 112 דקות): בימוי: סרגיי אייזנשטיין. תפנית בדרכו הקולנועית של סרגיי אייזנשטיין. לא עוד המונים כגיבורי הסרט אלא אינדיבידואלים ודמויות טרגיות המעוצבות על ידי משימות היסטוריות. השנה היא 1242. בעוד הגייסות הרוסיים בולמים פשיטות מונגוליות ממזרח, פולשים ממערב אבירים טבטוניים. הנסיך אלכסנדר נייבסקי נבחר לעמוד בראש צבא ההגנה ובקרב ההיסטורי על העיר פסקוב הוא מביס את הכוח התוקפני. “הנושא שלי הוא פטריוטיזם”, כתב אייזנשטיין ב־1938 כאשר צפה פלישה טבטונית מודרנית לארצו. “הסרט אמור לשמש אזהרה לכל מי שינסה לתקוף את מולדתי”. הסגנון בו הוא בוחר הוא אופראי ונסמך על הניגודים בין הקצב הוויזואלי שלו ובין המוסיקה המקורית של פרוקופייב.

'עלייה לשמיים' (1977, 108 דקות): בימוי: לריסה שפיטקו; משחק: בוריס פלוטניקוב, ולדימיר גוסטוצ’ין, אנטולי סולוניצין. לריסה שפיטקו עיבדה למסך את סיפורי מלחמת העולם השנייה של הסופר הבילורוסי ואסילי ביקוב. בדומה לטרקובסקי, סרטה משלב אלמנטים נוצריים מובהקים, נועזים לתקופת העשייה של הסרט. שני גיבורי הסרט, הפרטיזנים סוטניקוב וריבאק, מצולמים ומעוצבים כדיוקנאות אלגוריים של ישו הנוצרי ויהודה איש קריות והעלילה מובילה אותם לעימות של הקרבה ונאמנות. שפיטקו האוקראינית הייתה תלמידתו של אלכסנדר דובז’נקו ('ארסנל', 'אדמה') וניתן לראות את השפעתו על הגישה הוויזואלית ב'עלייה לשמיים', המשלבת ריאליזם עם תקריבים אקספרסיביים. התוצאה היא אחת מיצירות המופת של הקולנוע הסובייטי.

'סולאריס' (1972, 165 דקות): בימוי: אנדריי טארקובסקי; משחק: דונאטאס ביוניטיס, נטליה בונדרצ’וק. “התשובה הרוסית ל’2001: אודיסאה בחלל’” – כך כונה סרטו השלישי של אנדריי טארקובסקי על ידי ביקורת הקולנוע המערבית. 'סולאריס' מבוסס על רומן מאת סטאניסלב לם, גדול סופרי המדע הבידיוני של מזרח אירופה. מעשה בקוסמונאוטים רוסיים, היוצאים לחקור פלנטה מוזרה, מורכבת מגז נוזלי, שחדרה אל תוך מערכת השמש שלנו. כמו כל סרטיו האחרים של טרקובסקי, גם 'סולאריס' איננה יצירה קלה במיוחד לפענוח. אך מי שיגיע מוכן לפיוטיות המיסטית האדוקה, ישאב כאן את מלוא ההנאה מן העיצוב המוחשי המרהיב של הסרט, כמו גם ממורכבותו הפילוסופית, הכמעט דתית.

'מוסקבה אינה מאמינה בדמעות' (1980, 150 דקות): בימוי: ולדימיר מנשוב; משחק: ורה אלנטובה, אלכסיי בטאלוב. 1958. שלוש נערות מגיעות לעיר הגדולה, מוסקבה, ומתגוררת יחדיו במגורי הפועלות. אנטונינה יוצאת עם ניקולאי המופנם. קתרינה הרצינית, ששואפת להצליח בלימודיה, יוצאת עם רודיון, צלם טלוויזיה. לודמילה הפלרטטנית, דגה לעצמה כוכב הוקי. חולפות עשרים שנה – האם הצליחו הנשים הללו לנווט את חייהן כרצונן? המלודרמה של ולדימיר מנשוב הייתה ללהיט בברית המועצות ובעולם בראשית שנות השמונים, ולוכדת היטב את המתחים שבין המבנה החברתי בברית המועצות לבין השאיפות הפרסונליות של גיבורותיו. פרס האוסקר לסרט הזר 1980.

צא וראה (1984, 154 דקות): בימוי: אלם קלימוב; משחק: אלכסיי קרבצ‘נקו, אולגה מירונובה. ביילרוס הכבושה בידי הגרמנים, 1943. ילד בן 15 מתגייס למאבק ונתקל בזוועות הנאציות. כל ניסיון לתאר את התופת שדרכה מעביר אלם קלימוב את גיבורו, עלול לחטוא לתמונה המחרידה והמהממת אותה אנו חווים עם בן אנוש המתחיל את הסרט עם פני ילד ומסיים אותו עם פרצוף קמוט ומאובן. באמצעות אווירה היפר־ריאליסטית, המסתייעת במצלמה כמעט סוריאליסטית, עם פסקול גאוני ושחקן שהיה שרוי בהיפנוזה במהלך הצילומים כדי להגן עליו מפני מוות פסיכולוגי, מתעד קלימוב את הפן האפל של האנושות ויוצא בקריאה נואשת לשלום ולשפיות בעולמנו. יצירת מופת.

עיר אפס (1986, 103 דקות): בימוי: קארן שאחנזרוב. מהנדס מיזוג אוויר בשם וארקין נשלח ממוסקבה לעיר ספר כדי להיפגש עם מנכ”ל החברה המעסיקה אותו. כבר מההתחלה הדברים נראים מוזרים: המזכירה עירומה, המנכ”ל שמח לפגוש אותו, אך נטען כי הוא מת כבר כמה חודשים ומכאן המפגשים עם תושבי העיר הופכים משונים יותר. “משל על המבוך הקפקאי של השלטון הסובייטי בו הולך הגיבור לאיבוד” ('וושינגטון פוסט'). שחנזארוב, כמו לכל אורך הקריירה, מצליח להקפיד על מידה של קלילות ושעשוע ולשמר את תשומת הלב של צופיו.

קישור לצפייה: www.jfc.org.il/program/mosfilm.

הסרטים בשפה הרוסית ומלווים בתרגום לאנגלית ולעברית.

עלות צפייה בסרט: 15 שקלים בלבד.