תחילת הפרשה במכירת דירתם של ההורים והעברת כספם לידי הבן למשמורת בחשבונו בבנק. ההורים, אנשים קשי יום, שהרוויחו את כספם בזיעת אפם, סמכו על הבן שישמור על כספי המכירה של דירתם וסיכמו עימו שלאחר המכירה ירכוש בית קרקע בבית שמש ושם יתגוררו יחד .
באחד הימים הופתעו ההורים לגלות שהבן, שרכש את בית הקרקע בלא לשתף אותם מתחילת ההליך, רשם את הבית על שמו בלבד.
היחסים בין ההורים לבין הבן, שהתחתן בינתיים, היו על מי מנוחות. כשהיחסים התערערו, ביקשו ההורים להבטיח את חלקם בבעלות על הבית, שכן הבן בנה על המגרש יחידות דיור נוספות. הבן סירב להיענות לדרישת ההורים וטען שאין להם כל זכויות בבית.
ההורים ניסו לדבר על ליבו של הבן וכשלו כל הקיצין, פנו לעוה"ד שמעון ביטון, המתמחה בדיני משפחה, ובעצתו הוגשה תביעה לפסק דין הצהרתי לקביעת בעלות של ההורים.
במהלך הדיון הציעה השופטת הצעות פשרה שלא התקבלו על דעתו של הבן שהיה נחוש לנשל את הוריו. בלית ברירה התקיים דיון הוכחות. רק החקירה הנגדית המאומצת של עו"ד ביטון את הבן חשפה את שקריו של הבן וביהמ"ש קבע בין השאר כך: "..כאמור התרשמתי מחד מאמינותם של ההורים ומנגד התרשמתי שהבן אינו אמין, אינו מציג את התמונה המלאה ובפועל אינו דובר אמת. " שופטת ביהמ"ש , מיכל דבירי, אף הביאה ציטוט מפסק דין של ביהמ"ש העליון בפרשת חיון נגד חיון: " הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו.." וכי כאשר לא נאמרת האמת בסוגיות שבליבת המחלוקת, אז אי אמירת האמת תשמש לחובת בעל דין שעשה כן.
הנתבע, באמצעות עוה"ד אליהו עמור, טען עוד כי יש לדחות את טענת ההורים כי הבן היה בבחינת נאמן על כספיהם וכי נכרת ביניהם, הלכה למעשה, הסכם נאמנות לרכישת הקרקע וכי הבן מעולם לא התחייב לרכוש עבורם קרקע בנאמנות. עוד הוסיף הבן, כי הוא הסכים שהוריו יתגוררו עימו בבית שרכש רק מתוך דאגה להוריו.
ביהמ"ש דחה את כל טענות הבן וקבע כי הנכס כולו שייך להורים ולבן באופן שווה. בית המשפט פסק הוצאות משפט בסך של 35 אלף ₪ לטובת ההורים.
בתמונה עו"ד שמעון ביטון. רקע הבית- אילוסטרציה.
