חג הסוכות מצטרף לשרשרת חגי תשרי שקיבלו משמעות אחרת השנה. סגר הקורונה המלא הוארך וחושף סוכות דלות ומיותמות ממשפחה מורחבת ואורחים, ומבין קישוטי החג נשמעת שירה שקטה ומאופקת של המשפחה הגרעינית.
אני מתמלא צער ושמחה בו-זמנית. מצד אחד ברור שהיה טוב ויפה לו ישבנו יחד תחת סכך משותף, חוגגים ושרים כשהנכדים על ברכינו. מצד שני, זהו צעד הכרחי עבור האנושות, צעד מחויב שעלינו לעבור יחדיו, כל משפחה בסוכתה, כדי להתקדם לעבר התיקון המצופה מאיתנו.
כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, תמצית חג הסוכות היא בחיבור הדדי, בהקמה של "סוכת שלום" בינינו. החג הזה מסמל כוחות טובים שאנחנו מלכדים בינינו, כוחות של חיבור חיובי בדמויות האושפיזין שבאים להתארח בינינו, ללכד אותנו כאחד שלם, להביא לשלום ולשלמות.
אלא שבחג הזה, שנפל בשנת הקורונה, מתגלה לנו ההפך הגמור. הטבע מאותת לנו שאיננו ראויים לשבת יחד בסוכה אחת. הטבע – תכנו אותו בשם הבורא, אלוהים או כוחות הטבע – חושף בפנינו את האני האמיתי שלנו, מי אנחנו ובאיזה מצב חברתי אנחנו, פנימי וחיצוני כאחד. אני חושב שעל האנושות, ועל ישראל בפרט, החובה לעצור ולהבין לאן אנחנו מידרדרים. אנחנו לא יודעים מה זה לחיות יחד, אנחנו לא מרגישים את עצמנו כאיש אחד בלב אחד. אין אפילו מילים נכונות להביע את התבנית הראויה לנו כעם.
לפי חכמת הקבלה, האנושות נכנסת למין שלב שנקרא "הדור האחרון". זו תקופה שאנושות צריכה להתעצב בדמותו של הכוח העליון – כוח טוב ומיטיב שכולו נתינה והשפעה, חיבור ואהבה. אלא שלפני כן מתגלות באנושות כל התכונות ההפוכות והמנוגדות, כמו שאנחנו רואים מדי יום: שנאה ואיבה, עוינות וסלידה.
בואו לא ניתמם ונתקרבן, נוח לנו בגישה הנוכחית להמשיך ולהרוויח, להמשיך ולהצליח. לדכא, לרמוס, לדרוס ולהתעלות מעל כולם. לכן, עם כל הכבוד לישיבה המשותפת בסוכה, לשירה המלבבת ולקבלת האושפיזין, כדאי שנכיר ברע. ויחד עם זאת בואו נכיר את הטוב הפוטנציאלי שבינינו. אם נדבר דווקא על הטוב ועל החיבור העתידי היפה שיכול להיווצר בינינו, אז ניצור אווירה ייחודית, חגיגית ממש, שתייצר לנו מודל נכון לשאוף אליו.
לא צריך לשנות כלום, לא לטשטש את השוני, לא לבטל את היצר שבוער בנו, אלא ללמוד את הטכניקה שמלמדת חכמת הקבלה, שמשלבת בין פלוס למינוס, בין חיובי לשלילי, בין אהבה לשנאה. אנחנו מוגבלים בטבע הצר שלנו, אבל כמו שהמדע רומז היום, אנחנו יכולים לפרוץ מגבולות הזמן, התנועה והמקום, להתעלות לממד חדש של יחסים. אם נתמוסס בלב הזולת, נעשה ונפעל לטובתו ממש, כבר נפסיק להזיק לאחר, כי נרגיש את טובתנו עצמנו בו. כשאנחנו מתעלים מעל האגו ומרגישים את האני שלנו באחר – אז אנחנו רוצים בטובתו כמו שאנחנו רוצים בטובתנו. אוהבים את רענו כמונו.
הפעולה הזאת נקראת בחכמת הקבלה "התכללות". כך כל אחד מתעשר מפנימיות האחר, מקבל מכולם כוחות-על, פי אלף מונים. רק תחשבו, אדם הסופג מכל אחד ואחת משמונת מיליארד בני האדם את התכונות והסגולות הצפונות בו – בולע ומעכל הכול – הופך אדם נצחי ושלם.
הסוכה מסמלת בדיוק את המצב הנפשי הזה. הסוכה מחברת בינינו, מכנסת אותנו יחד, מחבקת אותנו לכוח אחד מלוכד. לכן הגבלות הקורונה הן בבחינת מתנה. הן מראות לנו את מקום חשבון הנפש העמוק שעלינו לערוך, מראות לנו שהמנהגים שלנו מכוונים אותנו בסך הכול לחיבור הדדי ויפה בינינו, לשלמות בין כל השברים והרסיסים האנושיים, לסוכה של שלום. חג שמח!
לא מאבדים תקווה
סקר של הפורום הכלכלי העולמי מגלה שיש מתאם בין תחושת החוסן החברתי במדינה לבין התמיכה בממשלה, כאשר הדוגמה השלילית המובהקת היא ארצות הברית. רוב המדינות הסכימו, שרמת החוסן החברתי הייתה גבוהה יותר טרם ימי הקורונה, עם או בלי קשר לתמיכה בממשלה. אמנם ישראל לא השתתפה בסקר, אבל מובן שאותן מגמות פועלות גם אצלנו. במילים אחרות, הקורונה היא לא רק וירוס, אלא גם גורם מפלג, מפריד ומפצל.
עקב נזקי הקורונה, אזרחי כל מדינה חשים סכנה להתקרב, להתקשר, להיכנס ליחסים הדדיים. הרי איך אפשר להאמין למישהו שטוען שהוא בריא? מי יודע, אולי הוא נושא תסמינים ללא ידיעתו. פתאום כל אחד חשוד מיידי, מהווה סיכון מיידי, משרת כסוכן סמוי של הקורונה.
והיא, מאז פרצה אל חיינו, בקעה את היחסים בינינו, שברה את הרגשת הביטחון ההדדי, את תחושת השותפות האלמנטרית בינינו. בגלל הקורונה אנחנו לא יכולים לשבת בנחת במסעדות, להתרווח במופעי תרבות. אנחנו לא יכולים לקיים קומוניקציה פשוטה ורגילה עם בני אדם. מברכים לשלום בלי לחיצת יד, כמעט ולא רואים חיבוק חם. כמה שיותר סגור ומוגף, נראה יותר סולידי ומוגן.
לא היה מצב כזה בתולדות האדם, בטח לא בממדים כאלה ובחריפות כזאת. לכן, לא פלא שסקרים מאמתים את ההרגשה שבנו, שהווירוס פועל לרעתנו ברובד החברתי. יותר מפגיעה בבריאות, הווירוס פוגע ביחסי החברה, ממש משתק אותם. אם עד היום מתו מעל מיליון איש בעולם, אז הנזק החברתי גדול פי כמה, כאילו איבדנו מיליארדים של בני אדם. התפקוד בהתקשרות יורד ויורד, אפילו בין בני זוג, ילדים, קרובים. כבר לא ברור איך להתנהג, איך לחוש מהם חום אנושי. יש כאן מכה קשה לקשר בינינו.
לא שקודם הקשרים בינינו פרחו... היינו ועודנו אגואיסטים, אבל לא עד כדי כך שנחפש לשמור מרחק. בפעם הראשונה האנושות מקבלת פקודה מלמעלה, כמו כרוז משמיים הקורא לכל אוכלוסיית העולם: "תתפסו מרחק זה מזה, אתם מזיקים אחד לשני".
הקורונה באה לטובתנו, כדי שנתקרב לראות את האמת ביחסים בינינו: אנחנו רחוקים איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב. מוכנים להיות בקשר בתנאי שהוא מיטיב לנו – מספק ביטחון עצמי או גורף לנו רווחים. אבל אם הזולת לא מניב לנו רווח, אנחנו מזלזלים בו בסתר ליבנו או פשוט לא רואים אותו משני מטר.
המגפה הזאת מציירת לנו את צורת היחסים המדויקת בינינו ולא משאירה מקום לדמיון. בינתיים, מתגבשת תחושה של מבוי סתום וזו התקדמות מדהימה. היא מעידה על סוף שביל הצרות שהאנושות גרמה לעצמה. לבד לא יכולנו לעצור, לכן כוח הטבע נחלץ לעזרתנו. ואם הוא לא היה מתערב כאן בדמות וירוס, שום דבר טוב לא היה מתחיל לפרוח ביחסים בינינו.
עם זאת, הממשלות עדיין מעוניינות לשמר את המערכת כפי שהייתה לפני המגפה. מזל שהקורונה לא בעצה אחת עמן, והיא מכריזה, "לא, זה לא יקרה! בצורה אידיאלית רצוי שלא יהיו ביניכם קשרים בכלל, לא כרגע". זו הכרזה שהממשלות לא יכולות לסבול, היא פוגעת בתוצר הלאומי שלהן, בשליטה שלהן וביכולת לפתור בעיות, בצבאות המתמלאים חולים. בוודאי שזה לא בשבילן ולא לרוחן, אבל באין ברירה הן תצטרכנה לקבל ולעזור לממש תכנית מדינית ללכידות חברתית חדשה, אחרת מובטח שהקורונה לא תזוז מכאן.
הצעד המעשי הראשון בתוכנית כזאת הוא חינוך: יצירת מערכת מורכבת, רבגונית, כלולה מרמות ומגישות של הסבר באופנים רבים. הענקת ידע על העולם החדש שנכנסו אליו, עולם של קומוניקציה שבנויה כולה על יחס פנימי.
ככל שהאזרחים יתמכו וישתתפו במהלך כזה של העלאת מודעות לצורת היחסים החדשה שנוצרה, כך הם יבריאו, ייצרו קשרים בריאים ונכונים שיקרינו גם על המגפות והמחלות. אבל כדי שהציבור ישתף פעולה, על הממשלה לתת דוגמה אישית, להפגין איך היא משתנה. הממשלה בימינו תוכל למשול בתנאי שהיא תהווה דוגמה ומופת, כראש חץ של הקשרים החדשים, מורכבת מאנשים ששואפים לממש ביניהם יחסים מתוקנים ומלוכדים לפי צו הטבע העליון. ככל שניתקן פנימית, כך העולם ישתנה. נגלה רובד חדש שלא הורגש עד עכשיו, רובד פנימי בשדות בקשר בינינו ותחושת הביטחון תשרה בנו.
