המשנה בתחילת מסכת סוכה מגבילה את גובה הסוכה לעשרים אמה.

בגמרא (דף ב', עמ' א'), אומר רבא, כי המקור להלכה זו הוא בפסוק "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא, כ"ג, מ"ב). התורה מורה, כי שבעה ימים ייצא אדם מדירתו הקבועה ויישב בדירה עראית. לפיכך, סוכה הגבוהה מעשרים אמה אינה ראויה לקיום המצווה, כי אי אפשר להקימה באופן רעוע.

שאל אביי את רבא, לפי דבריך, עשה אדם סוכה שדפנותיה מחיצות ברזל, לא יצא ידי חובתו?

השיבו רבא: אין כוונתי, אלא שאי אפשר לקיים את המצווה בסוכה שמבחינת המבנה שלה, אין אפשרות להקימה אלא בצורת מבנה קבע. אך אם היא יכולה להתקיים גם במנה עראי, אין מניעה לעשותה כמבנה קבע.

השמגיח רבי ירוחם ממיר, בספרו 'תורה ומוסר' (חלק ב', עמ' קע"ד), חושף את הרבדים הרוחניים העומדים מאחורי הלכה זו.

מיד אחרי יום הכיפורים, שבו הכול שבו בתשובה, ציוותה התורה לבצע מעשה שיחזק בקרב האדם את עמידתו בדרכו החדשה. הדרך היחידה שבה אדם יכול לעמוד בהתחזקות הרוחנית שחווה במהלך הימים הנוראים, היא אם ינהג בעולם הזה כדבר ארעי ולא כדבר נצחי וקבוע. מאחר ורוב בני האדם אינם מסוגלים לחיות תדיר באופן זה, העניק הבורא את מצוות סוכה, וקבע כי אפשר לעשותה במבנה של קבע, אבל רק באופן שגם יהיה הבניין ארעי, הוא לא יימוט. ובמלים אחרות, קבע, אבל עד גבול מסוים, זאת כדי לרמז לאדם שישמור את המעלות שהשיג בימים הנוראים וירגיל עצמו לפרקים לנהוג בעולם הזה כמקום עראי. "זהו קוטב כוונת מצוות הסוכה", הוא כותב, "להורות לאדם שלא יהיה אסור במאסר הרצון, רק רצונו יהיה בידו".

היציאה מדירת קבע לדירת עראי היא המשך לצום יום הכיפורים, שבו מבטלים את החיים הגשמיים שכל אדם רגיל אליהם, ובחג הסוכות ממשיכים בדרך זו ומשתדלים לחוות את התחשוה העראית, וכך זוכים לדרך החיים האמתית, שבה עבודת ה' היא הקבועה וצרכי העולם הזה הם העראיים.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ', תשרי תשע"ב, עמ' 140-141.