המחאה החברתית עשתה שירות טוב לאזרחי ישראל. הקשיים הנוכחיים שהולכים ונערמים, חוסר האונים, הכעס והרצון לשינוי, הובילו להחלטה שהצליחה להקים עשרות אלפי צעירים מהכורסה אחרי חודשים רבים בבית, לחבור יחד ולצעוק מהפכה.

בפועל, מדובר בחגיגה צבעונית של שלטים ודגלי ישראל מונפים בגאון, של מוזיקה, תופים ושירה משותפת, ובעיקר של הרגשה עמוקה של סולידריות וחיבור – חיבור, שעם כל הרצון והתקווה לשלום ואחווה, לא מצליח להסתיר את אווירת הפירוד שהוא מייצר בתוך החברה הישראלית.

אף אומה לא שונאת את עצמה כמו שעם ישראל שונא את עצמו. זאת עובדה. והאמת היא שמלחמות היהודים בינם לבין עצמם מושרשות ביסוד העם היהודי לאורך אלפי שנים, מיוסף ואחיו ישר לזרועות המחאה הנוכחית, כאשר בדרך מתנוססת הדוגמה הידועה של היהודים ששרפו במו ידיהם את מחסני המזון שלהם עצמם, מה שהיווה נקודת פתיחה מצוינת לרומאים שהגיעו להחריב את בית המקדש השני.

הדוגמה האחרונה מנסחת באופן החריף ביותר את המשוואה הטראגית של העם היהודי: אדם מוכן למות במחיר מותו של אויבו, שהוא לא פחות מאשר אחיו. ההיסטוריה חוזרת ומראה לנו ששנאת אחים ליוותה את היהודים מאז ומתמיד, ובעקבותיה התוצאות הידועות מראש: חורבן, פירוד, גלות.

'שנאת חינם' מתארת שנאה יוקדת שאין לה הצדקה נראית לעין. התגלית המפתיעה היא שהסיבה השורשית לשנאה שלנו כלפי יהודי אחר היא פשוט בגלל שהוא יהודי, כמונו.

חכמת הקבלה מסבירה ש'יהודי' הוא שם קוד לתפקיד שחייב להתממש. זו נקודת חיבור לזולת שטבועה בנו, נקודה שאי אפשר למכור, להתעלם או להתכחש. עם אותה ייחודיות מגיעה גם האחריות: לממש את התפקיד ולדאוג בצורה אופטימלית ליחסים טובים בינינו. להעלות על נס את הדאגה, הקרבה ואת תחושת המשפחה, ויותר מזה, לתת דוגמה ולהוביל את האנושות כולה למימוש אותה המטרה, "ואהבת לרעך כמוך".

עם יד על הלב, מי מוכן להתחייב מיוזמתו לתפקיד משמעותי כל כך? לאחריות בומבסטית כזאת? מי מוכן להצהיר בגאווה על השונות שלו ולוותר על הפריבילגיה להיות כמו כולם? אף אחד. ולכן בתת-ההכרה אנחנו שונאים את עצם היותנו יהודים. אנחנו כל כך שונאים את הנקודה הזאת בתוכנו, את האחריות הזאת שהונחה על כתפינו ללא בחירה, שאיננו מסוגלים להתמודד ולקבל את העובדה הזאת, ולכן גם לא מסוגלים לזהות אותה בתוך עצמנו. אז למה לנו לשנוא מישהו כי הוא יהודי? כי הוא מראה לנו את ה'אני' האמתי.

לכן האוטו-אנטישמיות, השנאה העצמית היהודית, עולה ומתגברת בארץ ובעולם. אנחנו יכולים להניף בגאווה את דגל ישראל, להיות נאמנים למדינה ולראות בה בית, ועדיין להתכחש ליהדותנו. אנחנו רוצים את התנאים הבסיסיים לחיים טובים, נוחים ונעימים, לחיי חופש ואושר, אך את התפקיד שעלינו לממש אנחנו מסרבים לקבל על עצמנו. אנחנו שוכחים שהיסוד של האומה שלנו, ומה שהחזיק את העם שלנו יחד מאז ומעולם, היה והווה ויהיה "ואהבת לרעך כמוך".

כיום, הפחד הגדול ביותר שלנו צריך להיות רק משנאת חינם, ממלחמת אחים. היא זו שיוצרת את הקרעים העמוקים ביותר, מרעידה את יסודות האומה. לכן בואו נזכיר זה לזה מהי האידיאולוגיה השורשית של עם ישראל, ונחליף את המחאה נגד יהדותנו – נגד חיבור העם – בהפגנה בעדה.