בשתי הפרשיות שלנו, החותמות את ספר 'במדבר', מתוארות ההכנות האחרונות של בני ישראל לפני כניסתם לארץ המובטחת, אחרי 40 שנות נדודים במדבר. הארץ מוכנה ואף מחולקת כבר לשבטים, שבט שבט ונחלתו, אך שני שבטים - גד וראובן - ואיתם כמחצית משבט מנשה. מעדיפים להישאר בעבר הירדן המזרחי, בארץ הגלעד. הסיבה: יש להם מקנה רב ושם יש להם תנאים ומרחבים לגדל את מקניהם. משה רבנו מתקשה לקבל את בקשתם אך בסוף מתרצה, לא לפני שהבטיחו כי יעמדו במספר תנאים.

בין דברי נציגי שניים וחצי השבטים: "ויגשו אליו ויאמרו: גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (במדבר, ל"ב, 1). ב'מדרש רבה' (במדבר, פרשה כ"ב, ט'), שואלים חז"ל, מדוע בגלות עשרת השבטים, גלו תחילה בני גד, ראובן וחצי המנשה שבעבר הירדן? (כפי שמתואר בדברי הימים א', ה', 26) ועונים, לפי שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות כאשר אמרו למשה "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". תחילה ביקשו לדאוג לצאנם ואחר כך לטפם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: "אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות - חייכם אין בו ברכה".

על כך אמר שלמה המלך "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת, ה', 12). עושרם הוא שגולל עליהם את רעתם, כלומר, התייחסותם הבלתי ראויה אל הממון, היא שגרמה להם ללקות ולגלות לפני כולם.

רבי יחיאל בן רבי יקותיאל בן רבי בנימין הרופא, כתב בספרו 'מעלות המידות' (מעלת העושר), דברים נוקבים בדבר מטרת העושר, שהקדוש ברוך הוא חונן בו את העשירים: "יש מן העשירים האומרים בליבם, שאלמלא שהם חשובים וצדיקים בעיני ה', לא היו זוכים במעלת העושר. ולא נתנו אל יבם, כי לפעמים נותן ה' לאדם עושר ונכסים כדי לנסותו אם יעשה ממנו צדקה וגמילות חסדים אם לאו. אם לא יעשה ממנו צדקה וגמילות חסדים כפי הראוי לעשות מממונו, אז טוב לו אם היה עני מחזר על הפתחים, כי ייענש עליו בעול הזה ולעולם הבא, ועליו נאמר 'עושר שמור לבעליו לרעתו'".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך י', תמוז תשס"ח, עמ' 239.

סרטון קצר לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך