חבל, חבל על הנייר שנכתבה עליו התוכנית הכלכלית. חבל על הזמן. חבל על ההוצאה הכספית. 'ערכת הקורונה' לסיוע לאזרחים שמתגבשת במשרד האוצר ותכלול תשלום דמי אבטלה למשך תקופה ממושכת, וכן מענק חודשי לעצמאים שהכנסותיהם נפגעו במידה מסוימת, לא יועילו בכלום.

הרי מה עולה בדעת מקבלי ההחלטות שיקרה בעוד שנה? כולם פה אחד מכריזים שהקורונה או בנותיה המוטציות לא ייעלמו מן האופק בשנה הקרובה. המשבר הנוכחי מצביע על כך שנצטרך לחיות בתנאים גרועים יותר מאשר היום, אז מה יעזור להחזיק מחוסרי עבודה במלגת מחייה חודשית קבועה?

נדרשת כאן מדיניות אחרת לגבי דמי אבטלה. לא מדובר בפיצוי. הקורונה היא תוצר של כוח עליון ולא של מקבלי ההחלטות. הם רק קובעים הגבלות לשם בריאות הציבור. אם כך, למה הם צריכים לפצות כל בעל עסק בקריסה?

גם מה תעזור תכנית לשנה בודדת? צריכים לעצור ולתכנן היטב תכנית סיוע לחמש שנים לפחות. להגדיר מחדש מהו העולם החדש שאנחנו נכנסים אליו, איך ייראה עולם התעסוקה העתידי, מהם המקצועות החיוניים, מה אופי הקשרים החברתיים בחברה כזו, מאיפה נגייס וניקח כספים לפיצוי, איך נחלק אותם נכון ולפי איזה צדק? כדאי לשמוע למומחים בתחום העתידנות ולא ללוביסטים ובעלי הון.

בעיניי, תכנית הסיוע הנוכחית מתעלמת מהמחר. לא מושתתת על צדק ולא באה מתוך הסתכלות בריאה. כי אם נפצה כלכלית כל שכיר, עצמאי ובעל עסק שנפגעו כלכלית עקב התפרצות הקורונה וההגבלות שנוצרו בגללה, נרוקן את קופת האוצר וניכנס לגרעון. למה לירות לעצמנו ברגל? למה לקבור את עצמנו בעודנו חיים? בקצב הזה, בעוד שנה מהיום, המדינה תיחלש מאוד.

סוף כל תכנית כלכלית במחשבה תחילה. אנחנו צריכים תכנית כזו שנצא ממנה מחוזקים יותר ככל שנתקדם במימושה. לכן, אי אפשר באותה נשימה לומר שהעולם לא יחזור לקדמותו, שעסקים ומקצועות רבים יגוועו בעתיד, ומצד שני לעודד לצאת לחגוג. כן, לפעמים החגיגה נגמרת.

השקפת העולם שלי סוציאליסטית, נוטה לצדק. בעיניי, לא ייתכן שיש הבדל משמעותי בגודל הפיצוי לבעל מסעדה מצליח לפועל קשה יום ששילם מיסים חודש בחודשו. מנחשל עד מוצלח, כולם ללא יוצא מן הכלל צריכים לקבל סכום כסף שיאפשר להם ולבני משפחתם לחיות בכבוד, למלא את בטנם באוכל נפש, ולא אגורה יותר. דין מנהל מסעדה כדין המלצר שעובד בה; כי אם שניהם יושבים בבית, מחוסרי עבודה, למה שהאחד יקבל יותר מהשני?

מדאיג אותי יותר העתיד מבחינה נפשית. אחרי מספר חודשים שאנשים ישבו בבית ויקבלו את החיוני להם, הם עלולים להתנוון. מה הם יעשו הלאה? לאיזו פעולה הם יהיו כשירים? על כן חובה גם ללמוד וגם להקדים וליצור עבודות מסוגים שונים, ליזום פרויקטים לאומיים כמו עבודות ציבוריות לשיקום ולבנייה של תשתיות לאומיות, מחלפים, כבישים, רכבות, מים, חשמל ועוד – העיקר לא להירקב בבית. זה אסון לשבת בטל בבית. אדם מתרגל לא לנקוף אצבע.

מכאן גם יובן שאני נגד לקרוא למענק החודשי בשם דמי אבטלה, אלא המענק הוא בתמורה לעבודה כתשלום למלאכה. ומה העבודה ומה המלאכה? לימוד והוראה. השתתפות סדירה במערכת לימודים שתלמד כל אדם ואת כולנו יחד את הנסיבות שהביאו אותנו עד הלום: היכרות עם הטבע הגלובלי שאנחנו חלק אינטגרלי ממנו, הבנת הטבע האגוצנטרי שלנו שמנוגד לטבע השלם, התוודעות לעובדה שיחס שלילי כזה מוציא את המערכת מאיזון וגורם לתחלואות שונות בדמות הקורונה למשל. מכאן קצרה הדרך להבנה שעלינו לשפר את היחסים בינינו ולעבוד יחד בשיתוף פעולה כדי לייצב את המערכת לטובה. זאת העבודה החדשה: להתלכד יחד, לשפר את היחסים בינינו – להתחבר בהדדיות.

כל עוד נלך בכפיפה אחת עם חוקי הטבע, יהיה בכך רווח עצום, לנו כבני אדם ולמדינה עצמה. לכן, בואו נדייק ונשדרג את התוכנית הכלכלית: קבלו מענק חודשי קבוע – אבל בתנאי שתשתלבו במערכות הלימוד שיעצבו את תודעת האדם, ירחיבו את אופקיו ולא ייתנו לו לרבוץ על הספה בסלון עם סלולר ביד. חוסר מעש כזה עלול להפוך בן אנוש לפרא אדם. לכן, אנחנו מוכרחים לשמור על העם שלנו, להעצים את הטוב שבכל אחד ואחת, אחרת נתדרדר להרס כולל: מדיני, כלכלי וחברתי. רק איחוד חברתי יכול לעזור לנו להתנתק מהר מהכלכלה הקפיטליסטית שגוססת לנו בין הידיים ולהתקדם במהירות האור אל התבנית הכלכלית-חברתית הבאה.

אם לא נפעל עוד היום בראייה כוללת, ישראל עשויה להיות בעוד שנה מדינה הרוסה, אין חוק ואין שופט. בלי סדר חברתי חדש הזעם יזלוג לרחובות, אנשים שבורים ישוטטו מפינה לפינה, משפחות ייהרסו, הדור הצעיר יתדרדר לאבדון והקורונה תשתולל ותכה ללא רחם. לא כאן המקום להרחיב, בטח לא להבהיל, אבל כמו שכתוב בתורה, לעם ישראל יש יעד רוחני מובהק, ואם העם לא פועל במגמה לאחדות, הנורא מכל יראה לו את דרכו.

צו השעה הוא הקמת תכנית הכשרה לכל מובטל, מערך הסברה לאומי שפונה לכל אדם, לימוד בעזרת קורסים וירטואליים לפי נושאים, רמות, גילאים. אולי לחלק מקוראי שורות אלה לראשונה הרעיון נשמע תמוה, אבל כשם שאנשים מחפשים היום בגוגל לקרוא על התסמינים הנפוצים לקורונה, תרים איך נמנעים מהם ומה העצה למקרה שחולים, כך הם יחפשו מאוחר יותר בשבע עיניים את הסיבה למצב שהם נקלעו אליו ואת הפתרון המיידי שנדרש מהם.

אנחנו נכנסים לעולם חדש שפועל על אנרגיה חדשה, על צורת יחסים חדשה. כמו שלפני מאתיים שנה נשמע הזוי הרעיון שמגרם בודד של חומר תתפרץ אנרגיה גרעינית שבכוחה לפוצץ את כדור הארץ, כך, מלמדת חכמת הקבלה, ניצוץ קטן של חיבור בינינו מסוגל לפלוט כוח חיובי אדיר שיחולל שינוי פלאי בעולם.

 

טוב לי קורונה מחיי

הסיפור המטריד הזה התחיל כשמועה שעברה מפה לאוזן: סטודנטים צעירים מאלבמה שבארצות הברית, בילו ב'מסיבות קוביד-19' והימרו מי יידבק ויחלה בקורונה. הראשון שאושר על ידי רופא זכה בכל הקופה. אבל בתוך מה שהתחיל כמעשה קונדס והתפרסם כחדשות כזב, נמצא גם גרעין של אמת. זה לא מסיבה, זה מסיבות. זה לא רק באמריקה, זה גם באירופה. זה לא גימיק שיווקי, זו תופעה חברתית.

'מסיבת קוביד-19' (הנקראת גם 'מסיבת קורונה') היא מפגש חברתי מחתרתי שמטרתו להידבק בכוונה תחילה בנגיף הקורונה. המשתתפים במפגש כזה אינם מודאגים מההשלכות לגבי בריאותם או בריאות הקהילה, ומיותר לציין שהתופעה היא בניגוד להנחיות הגורפות של משרדי הבריאות באותן מדינות.

אדישות משוועת, חוסר אכפתיות, גישה בלתי מתחשבת בזולת – כל אלה נושאים אמירה פשוטה והחלטית בפי הצעירים: אנחנו חיים רק פעם אחת ולכן נהנה מהחיים שלנו עוד היום. ומחר, מה עם מחר? כמו שאמר הנביא על זמנים שבהם הציבור שרוי בצער: "והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו, כי מחר נמות" (ישעיהו כ"ב, 13).

נסו לחקור מה מתחולל בלב הצעירים ברחבי העולם. הם יוצאים מכלל שליטה, לא רוצים לשמוע לאף אחד ולא אכפת להם כלום. זו כמובן הכללה גורפת ולא מדויקת, אבל מטרתה להאיר על ניצני התופעה. אם היינו מתעדים את שטף המחשבות, הרשמים והרגשות של חלק מהצעירים, היינו סופגים מהם אמירות חדות כמו: "לא מפחד מכלום", "כבר לא מאמין לכלום", "שכל העולם הזה ילך לאבדון", "לא אכפת לי למות", "שיירקב כדור הארץ, למי אכפת בכלל מה קורה כאן?".

זה מבהיל לרגע, אפילו מקומם ומכעיס, מדאיג ומלחיץ, אבל זה סימן פסיכולוגי יפה לבאות. אלה מחשבות שבולטות בצעירים, אך הן מקננות בכל אדם ואדם, תלוי באיזו רמה וכמה הן שוהות עד שמתפוגגות. המחשבות האלה הן ביטוי מובהק של טבע האדם, תחילת ההתפרצות הסופית של האגו לפני יציאתו למרחב פתוח ונאור. בחכמת הקבלה המצב הזה נקרא "אני אמלוך!", אני אשלוט גם אשלוט, אפילו על מלאך המוות. זה דחף פנימי עצום שקורא להיפטר מהערכים המדומים של הדור הקודם, להתנער מההגבלות הקודמות, לצאת מכל המסגרות. במצב כזה אדם לא רוצה להיות פרופסור או מדען, לא עשיר או מפורסם. לא אכפת לו כלום. הלך רוח של הפקרות.

אדם שחווה זאת אינו מודע לתהליך. המצב הצפוי עוד לא ברור לו והוא מייחל למשהו אחר, לשינוי שיקרה, לעולם חדש שייפתח. וכשכלום בתוכו לא נפתח, מסיבות הקורונה קורצות לעין. הסכנה נותנת לו הרגשת גבול, מחדדת את משמעות החיים. פתאום מתבהר שהאינסטינקט הבסיסי הוא לא "לחיות", אלא דווקא להיות למעלה מכוח החיים, מעל הגבלות המוות.

מי שחווים טלטלה רגשית כזו ומרגישים מוקעים מהחברה, אפשר לנחם אותם במסר הבא: אנחנו מבינים לליבכם, מודעים היטב למה שאתם עושים. אנחנו מבינים מה אתם רוצים בחיים, לאן אתם מכוונים, אנחנו מסכימים אתכם בכל צעד ושעל. אבל יש פתרון גבוה יותר, גדול יותר, עצום!

לא, לא באנו להטיף לכם איך לשמור מרחק ולהישמר מפני הקורונה. אנחנו רק רוצים שתביטו רחוק יותר מהמקום שאתם מכוונים אליו. אם תרחיבו אופקים ותראו את התמונה הגדולה, ולא מקטע מתוכה, אתם פשוט תזנקו במהירות מהמצב העצור של היום למצב החופשי של מחרתיים.

מה שמצייר לכם את התמונה העתידית העגומה ונותן לכם את תחושת המחנק זה האגו שלכם. כדי להרגיש משוחררים מבפנים, לצאת לחופש של ממש, נדרש מכם רק להתעלות מעל הטבע האגואיסטי. אין כל בעיה, תתחברו יחד, תעשו חיים, תייצרו אווירה ייחודית והדדית של העולם החדש, ותנו לכוח החיבור ביניכם להילחם נגד האגו שמוריד אתכם שאולה. עוצמת החיבור ביניכם תנטרל את הרע, את הרגשת ה'אני', את תחושת הקץ שמדמה את סוף העולם.

הרגשת החיבור מייצרת מציאות חדשה שלא הייתה כמותה. זה חיבור אחר לחלוטין ממסיבות הקורונה, זה חיבור שמנתב את הדחף לשבור מוסכמות – אל דחף לשבור את האגו; לרמוס אותו עד דק ולהתחבר עם הזולת. ושם, בלב היחסים המשותפים, מתגלה כוח אחר, עליון, כוח שמרים את האדם מעל המוות והחיים, כוח טבע שנותן חיים חדשים. שם מתחילה המסיבה.