ישראל ניצבת בפני גל החלטות והגבלות חדשות שעומדות להכאיב לרבים מאתנו. אנחנו והקורונה כמו בריקוד טנגו, כשהאחד בתנועה קדימה האחר בתנועה לאחור, ואחר כך מתחלפים: יש התפרצות – קובעים הגבלות, קצת נרגע – מסירים הגבלות, וחוזר חלילה.

נגיף הקורונה עלול ללוות אותנו לעד. לכן כדי להגיע לאיזון אופטימלי שיאפשר לנו לחיות עמו בשלום, עלינו לצאת מנקודת הנחה כזו שהוא לא מתכוון לעזוב אותנו בשנה הקרובה, גם לא בעשור הקרוב, ולכן עלינו לארגן את חיינו כך שמצד אחד נוכל לחיות עמו באופן סביר מבלי לסכן את האחרים, ומצד שני לא להיות כלואים בסגר.

אני מבין היטב את החלק בעם שמקל ראש בהנחיות, בין אם אלה אנשים שהקורונה פגעה ושיבשה בעסקיהם ובין אם אלה צעירים שמתחשק להם לשבת בפאבים עם החבר'ה. אני לא שופט. אין כאן עניין של בסדר או לא בסדר. אדם מטבעו לא רוצה שום הגבלות עליו. אבל אם לא נפנים את השינוי בגל הזה, אז ניאלץ להפנים אותו בגל הבא. העיקר שעלינו להפנים הוא שנכנסנו לתהליך ממושך שבו הטבע דורש מאתנו שינוי התנהגותי, ועד שלא נשנה את היחס הפנימי שלנו למציאות ולטבע הסובב שפועל עלינו – שום שינוי משמעותי בחיינו לא יקרה. השינוי מתחיל מהפנים לחוץ, מהאדם לחברה.

לכן תחילה אנחנו צריכים להשתנות בקשר שלנו זה עם זה, להרגיש את מוקד השינויים במערכות היחסים החברתיות בינינו. אנחנו צריכים לפתח רגישות עצומה לזולת שסביבנו, להרגיש שהקשר בינינו כל כך עדין, רגיש ושברירי. ואנשים רבים חושבים "נו, אז אני אחטוף את הווירוס הזה, אהיה חולה ואחלים, נו אז מה? לפחות אז אהיה פנוי מההגבלות הארורות...". אבל לא, לא נראה שבזה יסתכם השינוי.

הטבע דורש מאתנו חיבור אנושי מיוחד ועד שלא נהיה מותאמים לשינוי הספציפי הזה שהוא דורש מאתנו, הווירוס לא יחלוף מן העולם. להיפך. כמו מכונת ירייה שמשגרת בשרשרת אלפי כדורים בדקה, כך הטבע 'תוקף' אותנו בווירוסים שמטרתם אחת: לכוון אותנו לשינוי היחסים בינינו. להרגיש שבמידת ההתקרבות הרגשית בינינו, על פני השוני וההבדלים, מעל הניכור והזרות, אנחנו אדם אחד. כשנרגיש אחד כמו שהטבע אחד, לא נרגיש הגבלות מצד הטבע. המחיצה המבדילה בינינו כחברה – ובינינו כחברה לבין הטבע – תתמוטט ותיפול.

אפשר להתנצח אם יש או אין מחלה, אם היא רק שפעת קלה או וירוס חריף, אבל לצד תגרת השפתיים הזו, הטבע עושה את שלו. אנשים משתנים, העולם משתנה, הערכים בחיינו משתנים. כבר אף אחד לא קם בבוקר ורץ לבורסה לקנות יהלומים ואף אחד לא רודף בתאווה אחרי מכוניות יוקרה. אנשים מתחילים להיות קרובים יותר לחיים רגילים, נורמליים ושלווים.

חלק לא מבוטל מהציבור מתחיל להתפכח ומפסיק להרגיש טעם בדברים חסרי ערך, מוותר על מותרות ועל הנאות החיים הקטנות. מי שעיניו בראשו כבר מבין שיש משהו חשוב בחיינו והוא לא שייך לכסף או לכבוד, לא ליוקרה או לפרסום. מעמדות מדומיינים בחברה הולכים ומתאדים, אפילו הפוזה של "אנחנו טסים לחו"ל פעמיים בשנה" מאבדת מטעמה. סדר החשיבות בחיים שלנו הולך ומשתנה לנגד עינינו, והחיים מתחילים להיות מורגשים אחרת, אחרת מכל מה שהכרנו.

אנחנו צריכים לצבוע בצבע חיובי את הציור החדש שמצטייר לעינינו. בטבע אין כוחות רעים, אלא כוח טוב ומיטיב, אחד ויחיד. הטבע הגלובלי רוצה לקדם אותנו אל הרגשת הטוב הזה בדרך הבטוחה ביותר. אומנם אנחנו כמו ילד קטן ועקשן עם אגו מופרז, אבל מי אנחנו ביחס אליו, אל הטבע הגלובלי, האינטגרלי, הכביר? עד כמה אנחנו מבינים לעומק את אלפי התופעות שקורות סביבנו? עד כמה אנחנו קושרים בין תופעה אחת לאחרת? האם אנחנו מצליחים לראות בבירור את ההשלכות עלינו?

הטבע ברא אותנו ואנחנו הנבראים בסיפור שלו. לטבע יש כוחות, חכמה ובינה, ולנו אין שמץ מה יילד יום ואיך עלינו לנהוג מחר בבוקר. לכן, בשלב ראשון, עלינו להכיר בו, לקבל את הטבע כעליון, להסכים שהוא עושה בנו הכול ואין בנו מעשים. מהשקפה זו להתחיל לייצב את החיים שלנו.

מה בכל זאת הטבע דורש מאתנו? רק חיבור בינינו, שנירתם לתהליך, שנתעלה ככל האפשר מעל האגו ונתחבר יפה יפה. בחיבור בינינו אנחנו משיגים חיים טובים ומאושרים. בחיבור בינינו נדע להתארגן נכון ולא לעבוד פיזית 24/7, אלא לעבוד את המינימום החיוני שישרת את כולם וביתר הזמן נעשה חיים. פיקניק ממש. בחיבור בינינו מתחילה לידת האנושות החדשה.

איור: pixabay

אבק בעיניים

ענן אבק ענק ודחוס נע במהירות ממדבר סהרה, בדרכו לדרום-מזרח אסיה, אחרי שחצה את האוקיינוס האטלנטי וכיסה את שמי האיים הקריביים. הוא יוצר זריחות כתומות, שובר שקיעות בצבעי אדום בוהק ומאיים על בריאות הציבור. מכה נוספת היא נחילי ארבה שפושטים על פרברים בהודו ועל יבולים באפריקה, ואת מכת הקורונה קצרה היריעה מלהכיל. מכות מצרים הן כאן ועכשיו. התחלנו לעבור אותן בצורה גלובלית.

לפי חכמת הקבלה, מצרים היא לא הנקודה המוכרת במפה על חופי ים סוף. מצרים היא שם קוד לכל העולם האגואיסטי, כשהמולך בה הוא פרעה מלך מצרים, האגו. וכשמדברים על בריחה ממצרים, אין הכוונה לבריחה פיזית, אלא נפשית, הכוונה להתעלות מעל האגו ולצאת מ'מצרים'.

מה בכלל הטבע רוצה מאתנו? איך לנער את האבק מהעיניים? איך להרגיע את רוחות השמיים ולפייס את איתני הטבע? הטבע רוצה שלא נברח מעולם המשמעות, שנענה לעצמנו בלי להתפשר על השאלות המהותיות: לשם מה אנחנו חיים? מה המטרה שלנו? האם אנחנו רוצים להמשיך עם החיים כמו שחיינו עד היום, בלי שום הבנה לשם מה אנחנו חיים? הטבע רוצה שנגדל, שנהיה דומים לו, שנהיה אדם. שנבין באיזו תכנית בריאה אנו מצויים ונסייע לאותה תכנית להתגשם. גם בלעדינו התוכנית תתגשם, אבל בדרך מכות וייסורים, בדרך ענן וארבה.

הבעיה היא שאנחנו לא משייכים לטבע שאנחנו חיים בו שכל ורגש. אנחנו חושבים, זה טבע. נו טבע. כמו כדור הארץ. השמש, הירח. משהו פיזי. דומם. כמו כוס קפה, כמו כל דבר. אנחנו לא מבינים שמאחוריו פועלת תוכנה מיוחדת. גדולה. חכמה. תוכנה הנקראת מחשבת הבריאה.

התוכנה האינטגרלית הזו מכוונת מלווה ומפעילה את כל חלקי הטבע, וגם אנחנו נמצאים באותה התוכנה כחלק אחד מהדומם, הצומח והחי. אבל אנחנו לא מבינים לעומק את אופייה של התוכנה הזו. גם לא אכפת לנו לא להבין. לא רוצים להבין. זה לא בוער לנו, לא דחוף.

למה אנחנו לא רוצים להבין? פשוט כי אין בנו רצון לתת לזה תשומת לב, לא רוצים להסכים שיש משהו מעלינו שמנהל אותנו. אלא ככה, מעדיפים לבלות. לעשות חיים. זו הבעיה שלנו. אנחנו מוגבלים בשכל ואטומים ברגש.

אבל לא נותרה עוד ברירה. עם ענן או בלעדיו, הגענו להתפתחות כזאת שאנחנו חייבים להשיג את הוראות ההפעלה של תוכנת הטבע, להבין אותה, להתכלל בה, לסייע לה להשליט על העולם צורה אינטגרלית עגולה.

לכן, עם כל הקושי שמתגלה בעולם, יש שמחה שהגענו למצב כזה, שכל באי עולם יזדרזו להבין שאין לנו ברירה. אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו קיימים, איך לסייע לטבע להיות יותר גלובלי ואינטגרלי, ואיך אנחנו בני האדם יכולים גם לקיים את החוקים שלו בינינו בצורה יפה ונכונה.

היום, התוכנה שהתגלתה לפני אלפי שנים פתוחה לכולם. המקובלים מוכנים לפתוח אותה לכולם. ככל שנשתמש בתוכנה הזו, הטבע ישתנה לנו מול העיניים. אם העתיד נראה שחור, זה רק בגלל שאנחנו לא יודעים איך לגשת אליו. אבל יש בידינו להשיג את הידע הנדרש, את השכל לממש את התוכנית על ידי החיבור בינינו, להפוך את מכות הטבע האלו לטובה ולהביא את האנושות ואת כל העולם למצב הטוב. נקווה שנפתח את הלב.