גלגלי הקורונה ממשיכים לנוע ולרמוס כל שבדרכם. נכון ליום שישי האחרון (19.6), נרשם בישראל גידול יומי של 349 איש בקורונה – המספר הגבוה ביותר בחודש וחצי האחרונים – שמצטרפים ל-4,372 החולים הפעילים. הרבה יותר נדבקים, הרבה יותר הקלות, ובציבור נשמעות תלונות שההנהגה דואגת למשק יותר מאשר לבריאות.

קודם כל, אפשר לנשום (עם מסכה, כמובן). הקורונה אינה מגפה מסוכנת כמו שחשבנו קודם. מנגד, היא בכל זאת מחלה ועלינו להיזהר היטב ולהיות אחראים למעשינו, אחרת נחריף את מצבנו. על ההנהגה ועלינו כאחד להבין שיש כאן בעיה גדולה ועמוקה יותר. הקורונה פוגעת גם בגוף החברה שלנו. זו אינה בעיה זמנית שתחלוף כמו מחלה, אלא זו תופעה ארוכת טווח.

אנחנו נמצאים במערכת טבע עגולה ומקושרת הפועלת על פי תכנית בת אלפי שנים. כל מטרתה היא לפתח את החברה האנושית להרגשה משותפת, לאחדות. לגרום לנו, החלק העצמאי שבטבע, להתברג למערכת ההרמונית. להביא את האנושות כולה להתמזגות מלאה; שכולנו כאחד נתחבר, ניצמד לב ללב ברובד פנימי, נחיה מפעימה משותפת אחת לאחרת; שנתעלה מעל האגו האנושי הקטן והצר אל חשיבה אלטרואיסטית, מתחשבת, כוללת. מעבר מ'אני' ל'אנחנו'.

הטבע לא הולך לחסל אותנו, זו אינה מטרתו או יעדו הקרוב. אלא שמאז ימי הקורונה הטבע פועל במטרה לארגן אותנו מחדש כחברה עגולה ושווה. לכן, מבלי להיכנס לפאניקה ובלי להרפות ידיים, עלינו לעשות צעד מיוזמתנו כדי להשתלב עם הטבע בהתפתחות החברתית החדשה. לא לשמר בחוזקה את פעילות המשק בדרכי ההתנהלות שפעל בה. לא לדבוק בגישה האגואיסטית של 'יד רוחצת יד'. לא לנהוג עוד בדרכים עקלקלות, בגישה התחמנית ובניצול הזולת, זה כבר לא יכול להימשך כך.

הביטו וראו לאילו שינויים חברתיים מהותיים מוליכה אותנו הקורונה. נרצה או לא, בחלקנו כבר מחלחלת ההרגשה העדינה של חברה אחת, לטוב ולרע. אני לא מתכוון לומר לאיש מה לעשות ואיך עליו לנהוג, אלא רק מתאר איך חכמת הקבלה משרטטת את המערכת האינטגרלית שהולכת ומתגלה. מעתה והלאה רק עסק, קטן כגדול, שיוגדר חיוני לקיום החברתי והמדיני שלנו, יכול וצריך לתפקד. רק בעסק כזה עלינו לתמוך, להחזיק, לממן. עסק שלא תורם לכולנו כחברה, שאינו מוגדר הכרחי כמו אוויר לנשימה – אין לו מקום. אולי יש לו, אבל אין מה לצפות שייתנו לו הלוואות וימחקו לו את החובות.

נרחיק לכת: עסק שנגדיר כחיוני למדינה – נלאים אותו. המדינה תקנה את העסק הפרטי הזה על כל הכרוך בו ותהפוך אותו לעסק בבעלות לאומית. זו תהיה מעין שותפות הדדית בין העסקים שישרדו לבין חיי החברה והמדינה. כך נתקדם בהדרגה למעין קיבוץ אחד גדול. אין ברירה. יש כאן הגבלות וחוקים חדשים שמנותקים לחלוטין מהתפיסה הקודמת שחיינו בה, שונים במהותם מהשקפת העולם האגואיסטית שאחזה ועוד אוחזת בנו. כך, צעד אחר צעד, אנחנו מתקרבים לאותה חברה עתידית שכתב עליה אביו של מורי, המקובל 'בעל הסולם'. בכתביו ('הדור האחרון'), הוא תיאר איך ישראל והאנושות כולה מנהלות בהדרגה משק מדיני סוציאליסטי. שוב, זה לא יקרה בבת אחת, לא בכוח ולא יגרוף הכול. יישארו חנויות, שווקים ומיני עסקים קטנים, אבל עסקים גדולים יצטרכו להתגלגל ולהתגלגל עד להלאמה של ממש.

זה לא אותו 'סוציאליזם' של אז, ולא חברה שמתנהלת בכפייה על ידי צבא. לא מדובר בקג"ב שזומם לשרוף, לא מדובר בפירוק החברה מן היסוד ולא בשליטה הפוכה 'על העם בשם העם'. לא ולא. כאן אין מי שקובע, אלא הכול לפי השוק, לפי הבחירה החופשית. העם קובע את רצונו ואין קודקוד או קבוצת אנשים שתקבע את רצון העם. ולפי מה העם בכבודו וברצונו יקבע את גורלו לטובה? לפי תכנית הטבע, בהתאם לגישה אלטרואיסטית, עגולה, מקושרת, מתחשבת, אוהדת, מחברת, שוויונית וכוללת. לא בכוח, אלא בטבעיות. לא בגישה מלאכותית, אלא בדרך הטבע.

וכאן עולה שאלה גדולה יותר, מה חיוני למדינה? התשובה היא פשוטה: לפי הצורך של בני האדם, לפי רצונה של החברה בכללותה. אחד יגיד שנחוץ לו ביטחון, שני יגיד חינוך, שלישי תרבות. הכול מתקבל ונכלל – פרט לעסקים שוליים ושליליים כמו לדוגמה נשק וסמים.

שוב, לא אני מכתיב זאת, כך הטבע מכתיב לנו. קחו את היהלומים כמשל. מי בימינו צריך תכשיטים בוהקים? מי מעוניין לקנות אותם? הקורונה שינתה סדרים ושלחה את זרועותיה הארוכות עד לבורסה. ובכלל, כל עניין היהלומים והזהב והתכשיטים – מי הפך אותם כל כך יקרים ונחשבים? אנחנו! בהסכמה החברתית ובמשקל הרב שנתנו לאבני החן עשויות הפחמן הפכנו בעצמנו את המחצב ליקר. ואנחנו מסוגלים ליותר. אנחנו יכולים להסכים על עוד ערכים, נעלים לא פחות. להסכים שחשובה לנו האחדות וההרגשה שכולנו משפחה אחת גדולה, להמשיך לפתח את הפשטות של החיים שהרגשנו בסגר לזמן מה. כן, זה תלוי רק בנו - להמשיך לפתח את אותו קו חשיבה.

 

יש לנו חדשות טובות בשבילכם

החדשות הרעות הן שארבעה חודשים של קורונה עברו-חלפו במהירות, נושאים עימם ערמות של חדשות רעות, מצטברות, מגובות במפולות שלגים, הוריקנים, שריפות, רעידות אדמה, ושוב פעם באיראן מפתחים אטום, ושוב המהפכה האסלאמית מתעוררת לפעול, ושוב אמריקה עם מהומות אלימות. והרי החדשות.

כל הידיעות האלו מלמדות את האדם אכזריות מהי, מחנכות לצרוך דברים שלא לצורך. החדשות משדרות ומשדרות, והאדם צורך וצורך, תופס כך את העולם והופך בעצמו לעוד שורת מבזק. קל לראות איך אחוזי הפשיעה גדלים כתוצאה מהשפעת התקשורת. גם מי שלא יוצא לנפץ, לשקר, לגנוב ולרצוח, נדבק ביחס שלילי לחברה, לטבע ולכל האירועים.

ביחס הרעיל הזה שמחלחל בנו, כל אחד מייצר השפעה שלילית גדולה מאוד על העולם סביבו – סופג זבל מאוקיינוס החדשות השליליות ופולט את הטינופת חזרה לחוף. כך אנחנו מתקיימים: העולם עובד עלינו בצורה שלילית ואנחנו עובדים בצורה שלילית עליו.

מישהו אולי חושב, "זה לא אני, זה הוא עושה רע, אני בסדר, לא מתנהג כמוהו". ומישהו אחר כנראה חושב עליו אותו דבר. אבל זה לא מוביל לשום מקום. עולם כמנהגו נוהג.

בואו נעשה חדשות טובות. אפילו בתור פיילוט עולמי. נקבע שבוע שבו כל אנשי העולם יקבלו על עצמם לייצר תכנים שמעודדים לחשוב רק מחשבות טובות על הזולת, לתת דוגמאות חיוביות למעשים טובים, לעודד התנהגות יפה וטובה. בואו נבדוק עד כמה זה פועל, עד כמה כוח מחשבה חיובי כזה משפיע לטובה על העולם ועלינו. בואו ננסה, מה אנחנו מפסידים בזה? זה אולי המעשה היחיד שאי אפשר להפסיד בו כלום ושאי אפשר להזיק בו לאיש.

כאזרחים, אנחנו בטח לא יכולים להכריז על שבוע כזה. זה יתמסמס מיד. אז כנראה שנצטרך לפנות למדינה, לאו"ם, לארגון הבריאות העולמי, לאונסק"ו, למי שידו בכל. לדרוש שיארגנו לנו שבוע כזה, לבקש מהם להראות לנו ולכולם אם באמת הטבע משתקם, הזיהום האנושי מתנקה, הפשע יורד והרחובות נעשים שלווים וחייכניים.

קדימה, זה הרי לא עולה שום דבר, לא מחייב לעצור את העולם. הכול ימשיך כמו שהיה, רק נשלב תוספת מחשבה יפה. אחרי שבוע נעשה סטטיסטיקה ונענה: מה קורה כשמשתדלים לחשוב ולצרוך רק דברים טובים? מה הרווחנו, מה אנחנו מרוויחים? כמה מקרי מוות, תאונות ורציחות מנענו? בואו נבדוק.

אחסוך מכם. הם לא ירצו את זה. אף ארגון או מוסד. גם לא אנחנו. האמת היא שמיד נגלה שאנחנו לא צריכים כלום חוץ מיחס טוב. לא ממשלות, לא אמצעי תקשורת. העולם נפלא כפי שהוא ולא צריך לשלם לאף אחד שיעצב לנו את המציאות. הכול טוב ויפה ומושלם, פרט לגורם אחד: היצר הרע שלנו, הרצון האגואיסטי הטבעי בכל אדם, לא ייתן לנו לעשות חיים טובים שכאלה. אם רק ננסה הוא ישים לנו רגל, וישאל בגיחוך: "נו, מה תעשו בלעדיי?".

ויש במהדורה הזאת גם חדשות טובות. אנחנו לא לבד. אם רק נתחיל בנטייה דקה לקראת שינוי לטובה, אם נעשה יד אחת כי די, רוצים פה חברה טובה, נצליח להתעלות מעל האגו האנושי שמקרין לנו חדשות רעות, ונתחיל לייצר חדשות טובות.

ככלות הכול, תפקידם הראוי של כלי התקשורת, כשמם כן הם, הוא ליצור תקשורת נכונה בין בני האדם. לחבר בין אנשים, לבנות קהילה ולקרב את העולם יחד. על כלי התקשורת לטפח סולם ערכים חדש שאינו מבוסס על היצרים האגואיסטיים הטבעיים שמתעוררים בנו ללא הרף, אלא סולם המוכוון להשגת מהות האדם, לחיזוק תרומתו לחברה ולעידוד קשר ידידותי בין אדם לאדם.