האם לשלוח את הילדים לבתי הספר או לא? האם להמשיך לעבוד מהבית או לחזור למשרד? האם להמשיך לדחות את הבדיקה הרפואית או לגשת לבית החולים? בין שני הקטבים הללו נעים רובנו. מהרהרים בכל יום על היום למחרת. מצד אחד הנטייה שלנו להיות אזרחים נאמנים, מצד שני אנחנו טעונים ומלאי ביקורות על מקבלי ההחלטות.

כאן חשוב להיזכר בעיקרון הבסיסי שמלמדת חכמת הקבלה: כולנו נגועים באגואיזם, בכולנו שולט רצון לקבל הנאה לטובת עצמנו ולא פעם על חשבון הזולת. לכן, כדי לא להיגרר לאנרכיה ולמלחמת אחים, חובה עלינו, להישמע להוראות ולהנחיות של המשרדים הממשלתיים.

על הממשלה להושיט יד ולסייע, אך עליה לפעול תחילה כלפי חברות ועסקים חיוניים שמספקים תזונה, בריאות וביטחון. זה צעד ברור והגיוני. לכן, מראש עלינו להגדיר מה חיוני לנו כחברה, לקבוע כבר עכשיו מה נכלל במסגרת עסקים שהם בבחינת 'אוכל נפש' לחברה.

אם לרדת מהראייה הגלובלית והכלל-חברתית ולהיכנס פנימה אל עולמו של האדם הפרטי, נניח איש תיירות שפרנסתו נפגעה קשות ומשפחתו בחרדה סמויה מפני הגורל, אז חובה שהחברה הישראלית, על כל המגזרים והמוסדות שבה, תציע לו מזון, תרופות ושירותי ביטחון. חובה שנספק לו הכנסה בסיסית, הכרחית, לכסות את מוצרי היסוד ולקיים את משפחתו. הבטחת ההכנסה שנעניק לו תיחלץ אותו מהדאגות שלו בשלב ראשון ותמנע ממנו לשבת בטל בביתו.

השלב הבא עבורו ועבור שאר האנשים במצבו יהיה חינוך. ניצול השעות שהתפנו לטובת גילוי מודעות חדשה לעולם שאנו חיים בו: לטבע האינטגרלי הסובב אותנו, לחוקים שפועלים עלינו, ולצורך שלנו להיות גם מחוברים לפי חוקי הטבע. מראש עלינו לדאוג לחנך את האזרחים לחברה אינטגרלית, מקושרת ומלוכדת, ולעודד תרומה לחברה.

מתוך קשר נכון ויפה בין האזרחים במדינה, נראה שיקוף נכון ויפה שלהם גם במוסדות המדינה. כל ניסיון לפתור את משבר האמון בין הממשלה לאזרחיה באופן חיצוני, ולא כתוצאה משינוי פנימי מהותי, נדון מראש לכישלון.

חיבור הדדי, מעל הסכסוכים והמאבקים, הוא הערך העליון בחברה. חיבור אינטגרלי סביב מרכז משותף, סביב נקודה אחת שקושרת את תשעת מיליון החוטים שלנו בעיגול שווה, מעל המפלגתיות והשבטיות. כי במרכז החיבור בינינו, בתוך תוכו, שוכן הבורא, הכוח העליון, הדבק שקושר בינינו.

הנקודה המרכזית הזאת, שהיא עגולה וללא פינות וקצוות, בנויה על אחריות אישית, על התחייבות ועל ערבות הדדית. גם שאיפה למצב חברתי כזה נחוצה והכרחית, בלעדיה אנחנו מתפוררים ונאבדים. זה לא שינוי שקורה בפעם אחת, אלא שינוי שיטתי והדרגתי שמטמיע בנו תובנות רבות.

הקורונה נתנה לנו הרגשה שכולנו חיים בעולם גלובלי, היא יישרה אותנו לקבל במקצת צורת התנהגות אינטגרלית. ככל שנמשיך יחד לחיבור בלי קומבינות, נראה איך הטבע מאיר את פניו כלפינו, עוד יותר מהמצופה.

השאלה היא איך נקום ונשקם הכול: האם כל אחד ידאג לעצמו או שנמשיך לעזור זה לזה? לאן פנינו מועדות? האם לזלזול ולדאגה לאינטרס אישי או להתחשבות ולערבות הדדית? אנחנו, כחלק אינטגרלי מהטבע, קובעים את היחס והצעד הבא כלפינו. אנחנו, ביחסים בינינו, ולא אף גורם אנושי כזה או אחר.