את יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל נחגוג תחת סגר ובצניעות רבה. המנגלים ייפתחו במרפסות. עיתוי מושלם לשים על האש כמה שאלות בוערות, לנפנף מכל צד עד שיתבשלו התשובות.  אז מה בעצם אנחנו חוגגים? מהי מדינת ישראל? מי אנחנו, עם ישראל? מה עלינו להביא לעולם?

אם התשובות לשאלות הללו אינן בהירות וחדות, אז אולי הסגר יגיש לנו מתנת יום הולדת ערכית, כמו לעצור ולשאול, לבלום וללמוד. להכיר את עצמנו סוף כל סוף, להסיק מסקנות מהותיות לאותן שאלות שחוקות של "מיהו ישראלי", ומכאן והלאה להתחיל לפעול בצורה מובחנת ומבוקרת.

אנחנו צריכים להיות הראשונים בחיבור, החלוצים בשינוי העולם לטובה, נציגי הערבות ההדדית והנתינה חסרת הגבולות. כך כתוב במקורות על עם ישראל, אך כלום כמעט לא מתממש. איזו עצמאות נשארה לנו לחגוג? לאיזו חירות הגענו כל עוד אנחנו תלויים בכולם?

העצמאות של ישראל תלויה ועומדת על החופש מהאנוכיות שלה עצמה. ביציאה מחומות האגו ייפלו המחיצות בינינו ויהיה לנו באמת על מה לחגוג. כשנתעלה מעל הפירוד בינינו נחגוג את עוצמתנו, את היופי והפאר של ייחודנו, את קשרינו ההדוקים עם הכוח העליון שמתגלה ביחסים בינינו, יחסים שנרקמים מתוך ביטחון שלם ועצמאות מלאה. משך 72 שנה, מאז השיבה ארצה, לא דאגנו לסדר את עצמנו נכון בינינו. למרבה הצער, גם הקורונה ומשברים נלווים לא משפיעים ולא מנערים אותנו לחשוב, להבין, לשבור את הראש והלב. העניין הוא לא שאנחנו יותר גרועים ממדינות עולם אחרות, אלא שהחשבון איתנו הוא אחר, והוא בגירעון. 72 שנה הן יריעה מספיק רחבה כדי לשקף על פניה את המשבר הגדול שישנו בעם, שלא יכול אפילו לבחור לעצמו ממשלה, לעשות ביקורת נכונה ותיקון, קודם כול בתוך עצמנו.

כיצד נזכור את יום העצמאות בצל הקורונה? האם הוא ייחרט בזיכרון הלאומי בתור יום שבו הרחובות היו ריקים והסתגרנו בבתים, או בתור יום של אחדות ישראלית חובקת? התשובה תלויה בנו, בלבבות שלנו.  אם נהיה מלוכדים כעם אחד, תתפרץ השמחה מאליה, וחיות מלאה תנבע מהיחסים החמים בינינו. נחייך בנועם זה לזה במקום לדפוק פטישים בראש ולרסס בספריי כחול-לבן. אם נהיה מלוכדים כבר לא נצטרך להשקיע את מרב הוננו ומרצנו על הגנה עצמית מול אויבנו לשעבר, מכיוון שלאף אומה לא יהיה עניין לפגוע בנו. להיפך, העמים יעלו לרגל ללמוד את מלאכת האיחוד, את תורת החיבור, לדעת את חכמת הקבלה והנתינה לאחר.