"הלוואי שהיית צודק אבל אין סיכוי שזה יקרה", "ערבות הדדית עולמית בין בני אדם? אתה אופטימי מדי", "אנושות שמסתפקת במועט? חיים של הרמוניה עם הטבע? אתה חולם בהקיץ". כך כותבים לי גולשים שונים מרחבי העולם.

ואני מסכים איתם. מצד שני, מי שיער שנתגלגל למצב של מגפה עולמית, שהכול ייעצר, יעמוד ויידום? הייתם יכולים לתאר לעצמכם עולם כזה שנעצר בבת אחת?   לכן בואו נימנע מהחשבון הרגיל, מהקיבעון המחשבתי, ונחשוב שכן ייתכן ששינוי אדיר ביחסים בינינו הולך ומתקרב, ששינוי עולמי כזה קורה. ועקב ההימצאות במצור אנחנו בהדרגה מפסיקים להתייחס רע זה לזה, מתחילים להתגלגל לכדי שינוי עמוק במערכות הקשרים בינינו מקצה אל קצה.

ולא חשוב שהטבע עצמו חייב אותנו להתרחק זה מזה כדי לא להזיק לזולת, הטבע העליון תמיד ראשון לחייב תנועות גדולות ומשמעותיות בהתפתחות העולם, אחרת לא היינו זזים. אולם עכשיו הטבע נותן לנו תנאים חדשים, מפתיעים, כאלו שהכול יכול לקרות בהם.

אני עצמי שכבר ראיתי הרבה שינויים במשך חיי, לא חלמתי על שינוי כמו שנעשה היום בעולם בחסות הקורונה, שינוי כל כך עוצמתי ומהיר. הקורונה כבר עשתה בנו ניקוי ראשוני. במקביל לתגובות כמו: "איך אתקדם בחיים עכשיו?" ו"מה יהיה עם העסק שלי?", מורגש שהאנשים נעשים עצורים במקצת, כנועים, כאילו איזה כוח מלמעלה נח עליהם ברכות ולא נותן אפשרות להתרוצץ לעשייה מיותרת. כאילו יורד מין ענן על בני האדם ומבשר להם: "אל דאגה, הכול בסוף יסתדר".

זו הרגשה נכונה ומורכבת. זה רצון מיוחד שאופף אותנו ונכנס בכל אחד ואחד, מעורר בנו הרגשה מסוימת שאנחנו יכולים להסכים לשבת בבית, מרגיע אותנו שלא בוער ללכת לעבודה. על פניו מדובר בתנאי לחץ: ארבעה קירות וביניהם אותם פרצופים לפניך שעה שעה, יום אחרי יום. אף אחד לא חשב שהוא מסוגל לסבול מצבים כאלו שבו מתבצר עם בני הזוג והילדים מסביב לשעון. ובכל זאת שורדים. כלומר, יש כאן פעולה ייחודית ומעניינת שעוברת עלינו, עיני כולם חוזות בה. אז אפשר לשחרר את החלומות והתקוות מסורגי הספקנות וההססנות, ולתת להן חופש לשוטט ולפעול בעולם. לזרום עם כוח הטבע, זה כעת השלב.