חג שביעי של פסח מציין את היום בו אירע הנס הגדול של קריעת ים סוף. אך טבעי הדבר כי קריאת התורה תהיה פרשת 'בשלח', בה מתואר סיפור הנס הגדול.

"ויט משה את ידו על הים, ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה וייבקעו המים" (שמות, י"ד, 21).

בתיאור מדהים זה פותחת התורה בנס הגדול ביותר שנעשה לעיני מיליונים - קריעת ים סוף.

השאלה המתבקשת היא, מדוע רצה ה' להוליך רוח קדים בעת בקיעת ים סוף לשניים?

הרמב"ן כותב יסוד גדול וחשוב בעניין זה: "היה הרצון לפניו יתברך לבקוע הים ברוח קדים מייבשת, שיראה כאילו הרוח היא המחרבת ים.... כי בעבטור זה חשבו (המצרים) אולי הרוח שם הים לחרבה ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל".

אף עלפי שרוח אינה מסוגלת לבקוע ים לגזרים, להעמיד את המים כנד ובתוכם יעברו מיליוני אנשים, נשים וטף, הפוסעים על קרקע חרבה - התחזקו המצרים בטעותם מרוב תאוותם להרע להם ונכנסו אל הים.

נמצאנו למדים מדבריו ידעה חשובה: גם בגילוי האמונה המוחשי ביותר, יש מקום לרוצה לטעות - לטעות.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ו, ניסן תשע"ב, עמ' 193.