אתם סגורים עכשיו בבית, הורים וילדים. בבידוד חברתי, כמו מדינה שלמה. לאח הגדול יש גיטרה, לקטנה פסנתר, והם רבים, כרגיל בין אחים, מתי הוא ינגן והיא תשב בשקט, מתי היא תנגן והוא יפסיק כבר עם הרעש. כמו שאנחנו תמיד בחיים, אינטרסים סותרים, רצונות מתכתשים.

כהורים לרוב תגידו: "תתחשבו אחד בשני, עד שיהיה מצב שהאחד לא מפריע לאחר, אלא מה, תפריעו אחד לשני עד בלי די?". בימים הראשונים של האנושות, כשהבנו לראשונה שאנחנו תלויים זה בזה, עוד השתדלנו להתחשב, לשמור על שלום בית. אבל בחלוף הזמן איבדנו את הסבלנות. זה הטבע שלנו, וזה הולך ומסתבך ככל שהאגו גובר.

בדיוק במקום ה'בלתי פתיר' הזה מטפלת חכמת הקבלה. בקשרים השבורים בינינו, שמולידים ריב ומדון, ויכוח ועימות. חכמת הקבלה, המכונה גם חכמת החיבור, מספרת שמטרתנו היא בניית יחסים נכונים בינינו, על ידי עזרה, תמיכה ועידוד הזולת, על מנת שנרכוש כוח לעשות טוב בעולם.

וזו עצת המקובלים: להראות זה לזה חיבה, אכפתיות, דאגה. לעשות כמיטב יכולתנו, ואפילו לשחק בצורה הפגנתית, מלאכותית, עד שההרגל יהפוך לנו לטבע.

בחזרה לדוגמה: אם מאוד מתחשק לילד לנגן והוא לא מתאפק ולוקח את הגיטרה לידיים, ואחותו רצה אליו ואומרת: "אבל קבענו שאתה מחר בערב!", אז אין מה לעשות, הוא מחויב לקיים את דבריה. גם אם לא מתחשק לו. זה הסדר שהם קבעו.

השאלה היא מאיפה הילדים ייקחו כוח התגברות על הרצון שבוער, לפעולה שהיא הפוכה לחלוטין מרצונם הטבעי? זה לא קל, ובכל זאת תסבירו להם (ולכם) ושאלו בהיגיון: נראה לכם שיהיה טוב למישהו אם תעשו דווקא כשהתור שלכם מחר? נראה לכם שתצא תועלת כלשהי אם תכופפו את האחר? הרי כל אחד מכם אגואיסט גדול יותר מהשני. אז מה, תכופפו זה את זו וזו את זה עד שתישברו?

העיקרון פשוט יחסית להבנה, אך קשה לביצוע. אז מה עושים? מארגנים סביבה שתומכת במהלך, מייצרים אווירה שתעזור לילדים (ולנו) לצאת מהאגו, למעלה מהאני, להתגבר ולוותר.

תשננו להם (ולכם) כך: "אני מוותר בכוח לאחותי שתנגן בפסנתר, למרות שאני יותר חזק. אבל אני מבין שאני לא צודק, אז אני אתגבר ואתן לה את זכות הנגינה. למה? כי אני רוצה שיתגלה בעולם כוח טוב, ואני רוצה להיות הגורם לכך". זו דוגמה שמתייחסת לכולם. תתחילו להיאבק באגו של עצמכם במקום באגו של האחר, והניצחון יהיה מתוק ונעים יותר.

אתם למעשה פוקדים על הטבע האגואיסטי שלכם לוותר בתמורה לרווח הדדי. אתם בעצם מפתחים גישה לוויתור, מעצבים בכם תכונה של ויתור. אתם מוכנים לוותר לכל העולם – שיעשו מה שהם רוצים. למה? כדי להרגיע, להביא לעולם את כוח הוויתור, לאזן את המאבקים בינינו. בזה אתם עצמכם גדלים מתפתחים ומתעצמים.

לאט לאט, בתהליך הדרגתי, תתחילו לראות שכל בני המשפחה מצליחים בזה, מבטלים את רצונם בפני האחר, מוותרים בחיוך, ביחס יפה, שקט ורגוע. בחכמת הקבלה הפעולה הזאת נקראת 'צמצום'. אחריה נוכל להתקדם הלאה. כשנרכוש כוח לוותר, נוכל לקבוע סדרים חדשים בחברה – מי לפני ומי אחרי וכך כל אחד יקבל מה שדרוש לחייו. כמו במשפחה.