בסיפור ההישרדות הכואב של מדינת ישראל שנקנתה בדם, כמעט ולא נוכל למצוא עיר אחת שאין בה משפחה שכולה שחוותה על בשרה את הכאב האפל של האובדן, גורל המשפחות האלו שזור בגורלנו ובאדמת הארץ הזו הרוויה בנעורים שנלקחו הרבה טרם זמנם, בתוכן גם העיר בית שמש שספגה אבדות רבות, חיים שלמים שנלקחו ויכלו היום להיות חלק ממרקם העיר ואנשיה, ביניהם אחד מיוחד – כפיר וייס.
ורד וייס, אחותו מספרת בגילוי לב על המפגש עם קצין הנפגעים, על התפרקות המשפחה, הכאב, ההתמודדות הציבורית ועל תקומה אישית והבחירה לחיות יד ביד עם החיים שמתקדמים, הזמן שעובר וכפיר איננו.
כפיר נולד ב-1977 בירושלים ליפה ופנחס וייס, הוא גדל והתחנך בבית שמש בבית הספר 'עדיהו' ובתיכון 'שייבר', את כפיר תיארו כילד מופנם שהרבה להאזין למוזיקה ואהב מאוד לקרוא, עם סיום לימודיו התיכוניים התגייס כפיר לצה"ל ב - 25.3.1996 ושירת בהנדסה קרבית בעוצבת "הבזקה", הוא סיים קורס מ"כים ופיקד על טירונים.
עם תום השירות הצבאי החל לעבוד ביחידת המחשוב של בנק לאומי בלוד והחל את לימודי המחשבים במכללת רמת גן אולם כפיר לא הספיק לסיים את לימודיו - במהלך חודש פברואר 2002 נקרא כפיר לשירות מילואים במחסום הסמוך להתנחלות עפרה, ביום י"ט באדר תשס"ב ב-3.3.03 בשעת בוקר התמקם מחבל איש "תנזים" של תנועת ה'פתח' חמוש ברובה קרבין, על גבעה ממערב למחסום ועקב אחר פעילות החיילים.
כאשר הגיעה מכונית אזרחית למחסום וחייל ניגש לבדוק אותה, פתח המחבל באש. הוא הספיק לירות עשרים וחמישה כדורים תוך שהוא משנה עמדות וצולף בחיילים שבמחסום וברכבים צבאיים ואזרחיים - כפיר נהרג במקום.
יחד עם כפיר נפלו עוד שישה חיילים ושלושה אזרחים ביניהם: סרן אריאל חובב, סגן דיויד דמלין, רב-סמל ראשון רפאל לוי, רב-סמל ערן גד, רב-סמל אברהם עזרא, רב-סמל יוחאי פוראת, סרגיי בטורוב, ודים בלגולה ויצחק דידי.
כפיר נפל והוא בן עשרים וארבע. כפיר הובא למנוחות בבית העלמין בבית שמש בחלקה הצבאית והותיר הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
ורד, ספרי לנו על כפיר.
"כפיר היה האח הקרוב אליי מכולם, הוא היה אדם נדיב ולא החסיר ממני כלום, תמיד קיבל אותי בדיוק כמו שאני בסובלנות ואהבה. היה לו חוש הומור יוצא דופן, עד היום אני יכולה לשבת עם עצמי ולהיזכר בבדיחות שלו ולצחוק ביני לבין עצמי.. היה לו לב ענק וטוב, אבא שלנו חלה לפני שכפיר נפל וכפיר תמיד דאג שלא יחסר לי כלום הוא לימד אותי מחשבים, הוא אהב לנגן בגיטרה והוא היה חולה כושר וספורט."
מה את זוכרת ממנו?
"הכל, את הצחוקים, הדאגה שלו אליי, את הקשר המיוחד שלנו. הוא לימד אותי לאהוב קריאה, כל החדר שלו היה מלא בספרים תמיד. היינו נוסעים הרבה בסופי שבוע לצומת בילו, ואני זוכרת שממש בסמוך לנפילה שלו הוא אמר לי באחת הנסיעות האלה – "ורד, תדאגי להיות תלמידה טובה" לצערי החיים התגלגלו קצת אחרת, אבל הוא צדק בכל מה שהוא אמר לי."
איך הודיעו לכם על נפילתו?
"אני זוכרת את זה כמו היום, אלו זיכרונות שלא עוזבים אותי. הרגשתי לא טוב באותו הבוקר והלכתי למרפאה, לא היו מכשירים ניידים אז והתקשרתי בגוביינא הביתה כדי שאבא שלי יבוא לאסוף אותי ולא ענו לי. התקשרתי שוב ושוב ושוב ולא ענו לי אז התחלתי ללכת הביתה ברגל, כשהגעתי פתח לי את הדלת חייל, גבוה וגדול אני לא אשכח אותו בחיים. נכנסתי ושאלתי את אבא מה קרה, הוא ענה "את יודעת מה קרה". הוא התכוון לזה שבבוקר לפני שיצאתי, עמדנו במטבח אני ואמא שלי ואמרו בחדשות שהיה פיגוע וראינו ג'יפ של הנדסה קרבית ואמא אמרה שקרה לו משהו, אימהות תמיד יודעות."
מחסום עפרה
איך הגבת?
"הייתי בשוק ופשוט שתקתי. לא האמנתי למה שאני שומעת, הבכי וההלם באו אחר כך. בינתיים קראנו לאחי שבא מאילת והודיעו לאחותי שהייתה בעבודה".
את זוכרת את הלוויה?
"איך אפשר לשכוח? בכיתי כמו משוגעת, דפקתי על הארון שלו שיוציאו אותו משם, הוא לא שייך לשם אולי הוא יתעורר. זה כאב שאי אפשר בכלל לתפוס, במיוחד כשהיום אנחנו יודעים שהוא בכלל לא היה אמור להיות שם, המחסום הזה היה מיותר שם, המוות של כפיר יכל להימנע כל החיילים שהגיעו לשם ידעו שהם לא יצאו משם בחיים, כפיר דיבר איתנו לפני והסביר לאמא שלי איפה הרכב שלו חונה, וזה היה נראה מוזר, למה שהוא יסביר לנו איפה הרכב נמצא? הרבה הרבה לפני שהוא בכלל יצא למילואים האלה הוא היה מדבר על זה שנעשה לו הלוויה גדולה, אמא שלי התעצבנה ושאלה אותו למה הוא מדבר שטויות כאלה...הוא ידע, הוא הרגיש".
איך המשכתם אחרי זה? מה קורה בעצם למשפחה שאיבדה ילד?
"נשברנו, בזמן השבעה אמא שלי הייתה נכנסת לחדר שלו והיה לו שם מכשיר כושר שעליו היו גופיות שלו, היא קיפלה אותן ואמרה – אולי הוא עוד יחזור. אמא שלי יכלה להחליט שהיא מתאבדת, שמעי, אני לא מאחלת לאף אחד כאב כזה שבן נופל, אבל היא ידעה שיש לה עוד ילדים עוד אחריות, לחזור לחייך? אי אפשר, זה כאב בלי תחתית. אני לקחתי את המוות של כפיר קשה יותר מהמוות של אבא שלי, היינו קשורים אי אפשר בכלל להסביר את זה."
איך המוות של כפיר השפיע על החיים שלך?
"מהרגע שכפיר נפל, הכל התרסק. הבית לא היה אותו הבית, איבדתי גם את אבא שלי והכל הלך. הבית התפרק לחלוטין ואני חיפשתי לברוח מהכאב הזה, איבדתי את האדם הכי קרוב אליי שהכי דאג לי, מה יהיה לי מעכשיו? התחלתי להסתובב בחוץ, עברתי התעללות, הייתי שותה. כל הדברים האלה פשוט לא היו קורים לי אם כפיר היה בחיים, הוא היה דואג לי".
את מדברת אליו?
"היום פחות, זה כואב וקשה. אני עדיין מאוד מאוד מתגעגעת. פעם בסמוך יותר למוות שלו הייתי מדברת איתו כל הזמן, מספרת לו עליי על מה שעובר עלינו. הכל".
עזרו לכם אחרי הנפילה של כפיר? ליוו אתכם?
"כל הזמן ועד היום, משרד הביטחון יאמר לזכותו – תמיד שם. מיד אחרי הנפילה של כפיר, ליוו אותי ואת כל המשפחה מכל הבחינות – שיחות, פסיכולוגים וליווי צמוד ומקיף. עד היום הם מגיעים לימי האזכרה, מארגנים מניין וכל מה שאנחנו צריכים, הם תמיד שם עבורנו גם אחרי כל כך הרבה שנים וזה לא מובן מאליו".
חברי כנסת התבטאו לאחרונה בצורה מאוד לא מכבדת כלפי הורים שכולים וביניהם חבר הכנסת דוד ביטן, מה דעתך על היחס הזה ועל חילול כבוד הנופלים?
"יש לו מזל שלא אני זו שישבה שם, הייתי מגיבה בחומרה. זה מחריד ומזעזע, נתנו את האוצר הכי יקר לנו עבור הביטחון שלכם וזה מה שיש לך להגיד? אתה יושב בכיסא שלך בביטחון בזכות הבנים שלנו שנפלו! זה בכלל לא משנה אם ההורה השכול צודק או לא – לא מתבטאים כך! אם חבר בכנסת מתבטא באופן הזה, חד משמעית הוא לא צריך להיות שם. אבל מי שחושב שזה קורה רק בכנסת טועה, לא חסרים אנשים שלא פעם אומרים – הם מקבלים קצבה מהמדינה, כאילו שהקיצבה הזו תחזיר לנו את הילדים, קחו את הכסף הזה ותנו לי את אחי בחזרה! אני לא מאחלת את החוויה והאובדן הזה לאף אחד גם לא לשונאים שלי, אין סכום כסף בעולם ששווה את זה".
יום הזיכרון הוא יום מיוחד עבורך או שהכאב מורגש כמו בכל שאר הימים?
"כואב כמו בכל יום ואף יותר, תמיד בערב יום הזיכרון כשמתחילים להקריא את שמות הנופלים בטלוויזיה, נהיה לנו כבד על הלב, זה מאוד לא פשוט במיוחד המעבר בין יום הזיכרון לעצמאות, אני לא חוגגת עצמאות מאז. אני דואגת לקחת את הקטנה שלי להופעות ובעלי כמובן יופיע השנה, אבל המעבר הזה בין הימים עבור משפחות שכולות הוא בלתי אפשרי, אני גמורה בימי עצמאות".
נישאת לאחרונה ותלדי בקרוב ילדה נוספת, כמה כפיר חסר ברגעים המרגשים והמשמעותיים האלו?
"מאוד. אבל אני מרגישה אותו כל הזמן, שומר עליי ולצידי ולקחתי החלטה ממש לפני שנכנסתי לחופה – הוא איתי, הוא מלווה אותי. וכך נכנסתי לחופה רגועה ושמחה ויודעת שהוא רואה ושמח יחד איתי".
ורד ובעלה הטרי גילי ארגוב, ביום חתונתם
איך היו נראים החיים שלך אם כפיר היה איתנו היום?
"אני יודעת להגיד בוודאות שהדרך שעברתי הייתה נחסכת ממני והיה לי הרבה יותר פשוט וטוב, אבל נכון להיום אני מאושרת זה אמנם לקח זמן והייתי צריכה המון כוחות כדי לשרוד אבל בנקודת הזמן הזו שבה אנחנו מדברות – קיבלתי את רוב הדברים שרציתי".
נישאת לאחרונה לגילי ארגוב (בנו של זוהר ארגוב ז"ל) שניכם איבדתם אנשים יקרים וקרובים, יהיה נכון לומר שזה חיבר ביניכם?
"בהחלט, ככל שהכרנו שמנו לב לקווי דמיון בחיים של שנינו גם באובדן הגדול ובחוסר של אנשים שהיו חלק משמעותי מהחיים שלנו וגם בנטיה לברוח מהכאב, גילי בסמים ואני קצת עם אלכוהול ומקרים שלא היו קורים אם לא היה כואב לי כל כך. אנשים נוטים לשפוט מכורים ואנשים שקצת שונים מהם, והם שוכחים שאף אחד לא רוצה להגיע למצבים האלה, אבל כל כך כואב שרק רוצים לשכוח ולברוח".
אנדרטת ההנצחה 'דרך הגבורה' לחללי חיל ההנדסה בצומת חולדה
אם מסלול החיים של שניכם היה אחר, לא הייתם מגיעים למצבים האלו?
"חד משמעית לא, מי זה מכור? זה אדם שמחפש לשכוח ולברוח, זה אדם שכואב לו! מאוד קל לשפוט ולהשמיץ, שימו את עצמכם בנעליים האלה לשניה אחת ונראה איך אתם תתמודדו. שנים בבית שמש העליבו ופגעו אף אחד לא עצר לרגע לחשוב מה עברה הילדה הזאת בסך הכל בת 14, בלי אבא שאיבדה את האח הכי קרוב אליה".
ורד, מה מחזיק שורדת כמוך?
"נכון להיום בעלי, שהוא איך לומר..(מחייכת) עבודה במשרה מלאה. יש לי למה לקום בבוקר, יש לי ילדה בת 12 ועוד אחת בדרך יש לי מקום בעולם. בעלי גם נותן לי כוחות, הוא מקשיב לי ואני לו, ואנחנו מחזקים אחד את השניה".
את תספרי לילדות על כפיר?
"בוודאי, הבכורה שלי בת 12 היום, יודעת איך כפיר נראה שומעת את כל הסיפורים עליו וכואבת יחד איתנו בימי הזיכרון והאזכרות. וכמובן, כשהקטנה תיוולד אספר לה הכל על דוד כפיר אני מקווה כשאעבור לבית משלי ואוכל לייחד עבורו פינה משלו עם תמונות והכל".
מה היית אומרת לילדה שהיית? מה תאמרי לילדה קטנה שאיבדה את היקר לה מכל היום?
"יש תקווה אפילו בדיכאונות הכי גדולים. צאי החוצה, תראי את העצים האנשים, יש חיים אחרי הכל, תזכרי את מי שאיבדת כי הם תמיד איתנו והזיכרונות מהם הם אוצרות יקרים, החיים שבונים, הנצחונות הקטנים הילדים - כל אלו הם ההנצחה הכי טובה לזכר הנופלים. זו הולכת להיות דרך ארוכה אבל בסוף יש תקווה, צריך למצוא את מה שמרגיע ומספק לצד הכאב הגדול – יש חיים".
