מאת: עידן בוטבול

האם צדק החייל? האם פעל כשורה? האם נטרל את המחבל שהיווה סכנה, או שמא ירה בו כאקט של נקמה?

עיקר המחלוקת בחברה הישראלית נוצרה כתוצאה מחוסר יכולת להפריד בין השאלה המוסרית - האם דינם של מחבלים הוא מוות, לבין השאלה המשפטית - האם הפעולה של אלאור אזריה, הירייה הבודדת בראשו של המחבל, היא חוקית.

באשר לשאלה המוסרית – איש איש וביתו, איש איש והשקפתו וכל אחד ודעתו. דעתי האישית היא שמדינה שלוקחת ילד בן 18, במקרים רבים עדיין לא בשל ועם אישיות לא מגובשת, נותנת לו נשק ושולחת אותו למציאות ולזירות כל-כך מורכבות ורגישות – צריכה לעמוד מאחוריו ברגעים כאלה בהם הוא טועה בשיקול הדעת ולפתור את הסוגיה בהליכים משמעתיים פנימיים, ולא בבית דין צבאי במשפט ראווה בו הפסידו, לטעמי, כל הנוגעים בדבר. יחד עם זאת, כפי שאמרתי, השאלה המוסרית לחוד והשאלה המשפטית לחוד.

באשר לשאלה המשפטית -  אני חושב שיש להשיב עליה בזהירות רבה. טוקבקיסטים למיניהם, ולצערי אפילו עורכי דין ותיקים ממהרים לגבש עמדה ולהצהיר הצהרות מבלי שראו ולו בדל של ראיה בתיק.

לאחר קריאת הכרעת דינו של אלאור אזריה, ומבלי לשפוט חייל שנמצא בסיטואציה כה קשה ומורכבת כשחברו שוכב מדמם לצדו, אני חושב, לצערי, שאלאור טעה בפעולה שנקט. לטעמי, לא מדובר בפעולה שבוצעה כאקט של הגנה עצמית, או נטרול של מחבל שהיווה סכנה. מדינת ישראל היא מדינת חוק וככזאת, גם לו קבע המחוקק שדינם של מחבלים הוא מוות – עדיין הדבר אמור להיעשות באמצעות הגופים המוסמכים לכך ולא על-ידי חיילים בשטח.

יחד עם זאת, אינני יודע כיצד אני, או כל אדם נורמטיבי אחר, היה פועל בתוך זירה אמוציונלית, מבולגנת ומורכבת כמו שהיה מצוי בה אלאור אזריה.

באשר לגזר דינו – 18 חודשי מאסר בפועל, אני, ולטעמי כל מי שעוסק במשפטים ובתחום הפלילי בפרט יאמר שלאחר שהורשע אזריה בעבירת הריגה שהעונש המקסימלי בצידה הוא 20 שנות מאסר בפועל, מדובר בעונש מתון ומידתי מאוד שמבטא את מכלול השיקולים לקולא עליהם עמדתי למעלה, ובין היתר את העובדה שמדובר בפעולה מבצעית, בלוחם שלא הגיע, מראש, כדי להרוג, אלא נקלע לזירה ובלוחם מצטיין ואדם נורמטיבי.