השבוע הוא שבוע של חגיגות לא כתובות ביומני שנת הלימודים, זוהי חגיגה אמיתית לתלמידים ולתלמידות – בה כל תלמיד במוסדות החינוך המלכתי מקבל את הסידור הראשון שלו. סידור שעל פיו יתפלל, ישא תחינה לפני בורא העולם לבריאות הוריו, לפרנסה בשפע ובעיקר שלא יחסר לו דבר במהלך שנות לימודיו.
איזה התרגשות יש במוסדות, כל בית ספר נערך בהתאם, מכין ומגבש לעצמו תכנית פעילות לקראת קבלת הסידור, פעולה שהיא עוד שיא במערכת חינוך עם ערכים. שכן הסידור הוא אינו רק קובץ של פרקי תפילה או כוונות טובות אליהם יש לכוון בשעה בה ניצבים לפני אב הרחמים, יש בו אמונה ותודה להעלות נפש בכל חי.
יש מוסדות בהם מרכזים את ההורים למפגשים כיתתיים איתם נערכים לקראת היום המרגש, שיתופם בחוויה תוך יצירה וביטוי עצמי של כל הורה והורה. ויש מוסדות שמסתפקים יותר במסירת הסידור ובהבעת הקטע הרגשי בדרכים אחרות.
הפעולה הזו נעשית כאמור במוסדות החינוך הממלכתי דתי, וחבל שאינה מתקיימת גם במוסדות החינוך הממלכתי. בסופו של דבר טוב שהילדים, כל הילדים מכל הזרמים, יכירו מסורת ישראל, ואם מסירת סידור בידם יכולה להוסיף, למה לא?
ואיזה סידור יקבלו ילדכם? האם על פי נוסח בית אבא, וזה יכול להיות נוסח אשכנז, נוסח ספרד, נוסח עדות המזרח או נוסח יהודי תימן. אומרת מורה באחד המוסדות: "אנו מעדיפים ללכת על סידור בנוסח האחיד". למה? נדמה שלא צריך להסביר ובכל זאת. "זו הדרך הטובה ביותר לחנך את ילדינו, עם אחד, ארץ אחת, נוסח אחד. מי שהוריו ירצו להוסיף לו יבורכו. לנו במערכת, כמערכת טוב שיש לנו הסכמה על נוסח אחד ואותו אנו מאמצים לחינוך ילדינו".
אז אם קיבלתם הזמנה לאירוע כזה, סבים וסבתות, הורים ואחים גדולים, כבדו את המעמד הזה, הוא לא פחות חשוב מכל מעמד אחר במערכת החינוך.
בתמונה: תלמידי כיתה א בבי"ס 'עוזיאל' עורכים חזרות
