לכבוד חג הסוכות רציתי לערוך קצת קניות. ירדתי לרכב, בחנייה, כמו בכל בוקר. המפתח של הרכב כאילו נכנס ומסתובב עד הסוף אבל שום רעש לא נשמע והוא לא הניע.
טוב, צריך למלא מצברים.
תקופת החגים היא תקופה טובה לכך, מי אמר שרק לבני אדם?
וכאן מתחיל הניסוי. האם למהר למלא את המצבר? אבא שלי היה מוכן לבוא מיד עם כבלים. אבל למי יש כוח לנסוע עכשיו עם הילדים איזה חצי שעה [כי הרכב צריך להישאר מותנע], ולמי יש חשק להשקיע ולרדת שוב לחנייה כשרכב העבודה של בעלי במילא כאן, ובמילא הדלק על חשבון העבודה שלו.
איך אומר הפתגם? מה שאפשר לעשות מחר, תעשה מחרתיים, לא?
אז החלטתי לדחות את רוע גזר הדין. מילוי מצבר. עניין פעוט. נעשה את זה בסיום החג ומיד לאחריו, כשבעלי ייקח שוב את רכב העבודה לעבודה ואני אצטרך להיות שוב חברת הסעות יהיה לי רכב בחזרה.
מה שלא לקחתי בחשבון שאולי זה לא רק מצבר שצריך טעינה.
שבוע וחצי לא נהגתי. משום מה קיים מעין קונצנזוס כזה שברכב הזה אני נוהגת וברכב העבודה של בעלי הוא הנוהג.
האמת שהתחלתי להתגעגע לחוויית הנהיגה. אפילו בתוך בית שמש.
ואז זה הגיע, היום שאחרי החגים, ואתו התקווה ש'אחרי החגים יתחדש הכול'.
אבא שלי הגיע וחיבר כבלים.
הייתי צריכה להבין כבר כשלא התקשר שמשהו לא בסדר... אחרי חצי שעה של ניסיונות אפילו אבא שלי נכנע. המצבר לא ריק, במקרה הטוב הוא מת, במקרה הרע זה בכלל משהו אחר.
והנה צריך לאסוף את הילדים, וחוגים, וטיולים ו-
בשביל זה יש רגליים, לא?
אז אחרי טיול בתנועה אמרתי לגדול שיחזור ברגל עם המדריך.
התוצאה: קיבלתי הודעה מהמדריך הילד עייף. גמור. מה לעשות? מזל שיש חברים שהביאו אותו הביתה.
מבית הספר? שיחזור ברגל.
התוצאה: הוא הגיע בשעה איחור. למה? 'שיחקתי עם חבר בדרך' אבל הוא לא חשב שזה חשוב ליידע אותי או משהו, חלילה.
מהגן? אמא תבוא לאסוף.
התוצאה: עצרנו לשחק בפארק. הבת שלי נפלה מהסולם הכי גבוה על הפנים, הדם שנמצא שם על המשטח שאמור, כביכול, למנוע את עוצמת המכה מהנפילה מעיד שאכן הייתה נפילה ומכה...
ואז חשבתי שכל זה מילא, אבל ביום שלמחרת מחכה לי משרה של נהגת הסעות.
מבית הספר, מהגן, לחוג אחד, לחוג שני, לבדיקה ברמת בית שמש, לסידורים בביג... הצילו!
אמרתי לבעלי: תתפוס טרמפים! תביא לי את הרכב שלך. אני צריכה אוטו! אותו אני רוצה!
אתם יכולים לנחש כמה הוא 'התלהב'. אך המזל שיחק לנו.
באמת שלא עשיתי את זה בכוונה, אבל אמא שלי עמדה שם, לידי, בדיוק כשאמרתי לו את זה.
"תיקחי את הרכב שלנו" היא אמרה לי ושנינו חייכנו.
איזה מזל שההורים מוכנים לעזור אפילו כשלא מגיע לנו...
