בפרשת נשא התורה מתארת לנו איך שׁתים עשׁר הנשׁיאים הביאו את קרבנם ומתנתם לחנוכת המשכן, חנוכת ביתו שׁל הקב"ה. למרות שהביאו את אותם קרבנות ומתנות- התורה מקדישׁה לכל אחת נשׁיא קטע בתורה, אע״פ שׁהם זהים לגמרי. בדרך כלל התורה לא מאריכה במילים, אז למה כאן חזרה על עצמה שׁתים עשר פעמים? הרי היתה יכולה לסכם הכל בקטע אחד!

בפירושׁ הרלב״ג (רבי לוי בן גרשום, חי במאה ה־13) לתורה, הוא מפרשׁ שׁכל הנשׁיאים הביאו קרבנות זהים מכיון שׁלא רצו שׁאחד יתעלה על חבירו בקרבן יותר עשׁיר, ותיווצר קנאה. התכנון הזה הצריך ויתור עצמי וענווה מצד כל הנשׁיאים, כי אם היו מביאים קרבנות שׁונים , אז בוודאי הקב”ה היה מקדישׁ להם קטע מכובד בתורה לתאר את מתנתם.

ובכך שׁהקב”ה ראה את האחוה ואהבה בין כל הנשׁאים, הוא דאג לתאר את קרבן כל אחד ואחד, בכדי להראות להם שׁלא הקרבן הוא העיקר בשׁבילו, למרות חשׁיבותו העצומה, אלא קרבת הלבבות והדאגה לזולת.