מאת׃ איילת דניאלי
רובכם בוודאי מכירים אותה, אבל יש כאלו שלא׃ אופירה נולדה בבית שמש, כשהתחתנה עברה לגור בירושלים, ולפני שש שנים חזרה לבית שמש.
”תמיד אהבתי את המטבח", היא מספרת. ”כשהייתי ילדה, אמא שלי עבדה עד שעות מאוחרות ואני נשארתי עם סבתא שלי, שהייתה בשלנית בחסד עליון. אי אפשר להסביר את זה, אבל זה היה אוכל שאי אפשר היה לשחזר אותו.
סבתא שלי אמנם לא נתנה לי לבשל בהתחלה, אבל כל כך התעמקתי והתעניינתי בזה, שהעיניים שלי פשוט 'צילמו' את כל האוכל, וידעתי לשחזר את הכל".
לאט לאט התחילה אופירה גם לבשל, והייתה מכינה לאחים שלה אוכל לאחר שחזרו מבית הספר. ולא סתם אוכל- קוסקוס, קובה, ועוד כל מיני מתכונים מורכבים.
אופירה יחיא לפני כמה שנים. ”בהתחלה הייתי שמנה מאוד, אז כשירדתי במשקל אנשים החמיאו, היה כיף”
"הייתה שבת אחת שבה ההורים שלי תכננו נסיעה לבית מלון מיום רביעי עד שבת. הם הגיעו למלון, אבל התכנון השתנה והם היו צריכים לחזור ביום שישי. אמא שלי התקשרה ואמרה: 'אנחנו חוזרים לקראת שבת, ואין אוכל'. הייתי ילדה בגיל 13, ופשוט הכנתי את כל השבת: דגים, בישולים, סלטים, ובנוסף תקתקתי את כל הבית".
כשהוריה הגיעו, מספרת אופירה, הם לא האמינו למראה עיניהם. "הם אכלו את האוכל שלי ולא האמינו שככה אני מבשלת".
לאחר שהתחתנה השאירה אופירה את הבישול בתור תחביב, וגם עבדה כעוזרת טבחית במעון בירושלים. "האנשים היו 'מהופנטים' מהאוכל שלי", היא מספרת.
החיים בצל דיכאון לידה
אופירה ילדה את בתה הראשונה, ולאחריה נולדה לה עוד בת. לאחר מכן עברה בחזרה לבית שמש וילדה את הילד השלישי. כשנה לאחר הלידה הורידה אופירה ממשקלה כ- 30 קילו בפתאומיות, כתוצאה מחוסר בתיאבון שחשה במשך זמן מה. "לפני כן הייתי במשקל 110 קילו- שמנה מאוד, אז בהתחלה שמחתי- אנשים החמיאו, פרגנו. כיף!”, היא מספרת.
”אבל לאט לאט הרגשתי את שמחת החיים שלי יורדת”, היא ממשיכה. ”פשוט נכנסתי לדיכאון. ואז התחילו גם החרדות. זה היה המצב הקשה ביותר, החרדות. התחלתי להימנע מהרבה דברים. כמעט ולא יצאתי מהבית. המצב נמשך שלוש שנים”.
”למדתי הכל על דיכאון וחרדות. מה שיש בתת מודע משפיע על הרגשות”. אופירה יחיא
אופירה הלכה לרופא המשפחה וסיפרה לו מה היא עוברת. הרופא אמר: "ברגע שאת מספרת- זה כבר אומר שאת בריאה".
”הלכתי לטיפולים אלטרנטיביים”, ממשיכה אופירה. ”משהו שלא כל כך עזר. החלטתי לקחת את עצמי בידיים- הלכתי לחנויות הספרים, קניתי ספרים בעניין דיכאון וחרדות. קראתי הכל, למדתי על זה כל מה שאני יכולה.
כשהחרדה מתרחשת- זה דבר מאוד מפחיד. למדתי להבין מה זה. חווים תחושות כאילו באמת יש סיבה לפחד כשאין. מה שיש בתת מודע משפיע על הרגשות. מי שלא חווה- לא מבין מה זה. זה יכול לקרות גם מלחץ יומיומי. למדתי לחיות עם זה בשלום. עדיין לא פשוט, כל יום יש לי אתגר חדש. אבל את לומדת לאט לאט. אני עושה דמיון מודרך בשיטת NLP שעוזרת לי מאוד”.
אופירה מספרת שילדיה תמכו בה וסייעו לה רבות במהלך התקופה הקשה. ”הם נתנו לי כוחות שאי אפשר להסביר. הם הדלק. הם עזרו וחיבקו, ובזכות זה קיבלו אמא חדשה”.
אופירה למדה בעצמה את מה שמתחולל בה, והבינה מה היא חווה. במקביל, קנתה ספרי בישול ופשוט העבירה ”קורס בישול” לדיכאון שלה׃ ”ידעתי שאני אוהבת את המטבח- ושם אני רוצה להיות. מה שעשיתי לעצמי היה פשוט ’תרפיה בבישול’: עשיתי לעצמי קורס בישול בבית. פיתחתי את מה שידעתי תמיד- ועליתי שלבים. דברים שאנשים לומדים בבתי ספר, בקונדיטוריות- למדתי בעצמי, כי זה מה שהיה לי”.
”לאט לאט יצאתי מהדיכאון”, ממשיכה אופירה. ”זה הרים אותי. זה מילא אותי. התחלתי לפרוח. פתחתי דף בפייסבוק בשם ’מתוק בפה’ ופתאום אנשים גילו התעניינות גדולה בי, והגעתי ל-22 אלף עוקבים”.
אנשים מתקשרים לאופירה כדי להתייעץ איתה באופן פרטי ולא רק בענייני בישול׃ אופירה משמשת מוקד התעניינות לאנשים רבים מרחבי העולם. ”שולחים לי הודעות מתאילנד, מארה"ב, מפלורידה. הרבה אנשים שלא יודעים את הסיפור עליי, אבל מרגישים שיש בי מוטיבציה, איזושהי דרך”.
עם חזרתה של שמחת החיים – חזר גם משקלה הקודם של אופירה, שממנו לא הייתה מרוצה.
”אז הבנתי שהרבה מהאכילה שלי היא רגשית. התחלתי ללמוד על עצמי- מתי אני אוכלת כשאני רעבה- מתוך רעב פיזי, ומתי אני אוכלת כשאני שבעה- מתוך רעב רגשי. התחלתי לשלוט בזה. הבנתי איך לנצח את עודף המשקל. ירדתי לאחר מכן 45 קילו, שזה המון. אני מרגישה בנאדם חדש”.
בהמשך מתכננת אופירה ללמד תרפיה דרך בישול. כרגע היא מעבירה חוגי בישול לילדים במתנ"ס 'פסגות השבע' ורואה אותם נהנים. ”זו ממש אומנות!”, היא מתארת. ”כמו שצייר מוציא את הרגשות שלו בציור- כך אני בבישולים. כל התוצרים שיוצאים הם יצירה שלי- לאחר שקיבלתי את הבסיס מהבית, מהסבתא, התחלתי ליצור בעצמי רעיונות חדשים ומתכונים מעניינים”.
אופירה יחיא לפני ואחרי. ”הבנתי שאכלתי מתוך רעב רגשי”
בפייסבוק של אופירה הודעות משפים ובעלי אולמות, שמודים לה על ’סודות בישול’ שלימדה אותם. אנשים בשלבי משבר בחייהם שומרים איתה על קשר ואומרים לה שהיא משמשת השראה בשבילם.
”חשוב לי שאנשים יכירו את המושג ’דיכאון וחרדה’”, אומרת אופירה, ”כי אנשים לא מבינים. אני אתן לך דוגמא: בזמן החרדות לא יצאתי מהבית. באותו הזמן היה אירוע של אחד הקרובים בשדרות. פחדתי להגיע לשם. למרות שהסברתי, בעלי השמחה לא דיברו איתי שנה שלמה. הסברתי להם, והם לא הבינו. כשאת לא חשה את זה – את לא יכולה להבין את זה. זה לא שיש לי גבס על הרגל ואפשר להבין. לא רואים עלייך את המצוקה.
אני רוצה להגיד לכולם: תעשו מה שעושה לכם טוב. לא משנה מה אנשים חושבים עליכם. תמיד יהיו דעות לטובה או לרעה. האדם צריך לראות מה עושה לו טוב, ועם זה ללכת”.
לאחר זמן מה, נפגשה אופירה עם דורון קריספין, מוציא לאור, שלדבריה האמין בה ונתן לה את המוטיבציה ליצירת ספר בישול משלה׃ ”הספר נקרא 'מתוק בפה'. חצי ממנו בישולים וחצי ממנו קינוחים ואפייה. בחרתי לשלב את שניהם. הבישולים מבית אמא וסבתא. הספר אותנטי, עממי. עם מצרכים נגישים. הכל נמצא בסופרמרקט”.
”מתוק בפה”. כריכת הספר הקדמית והאחורית, עם התקציר המספר את סיפורה של אופירה
הספר יראה אור לקראת ראש השנה ויהיה זמין בכל החנויות: צומת ספרים, סטימצקי ועוד.
בתקציר של הספר, מופיע בתמצית סיפורה של אופירה. ”הייתי במנהרה חשוכה, ומצאתי את האור. לכן חשוב לי להעביר לאנשים את המסר שאפשר לצאת מזה. לא רק עם כדורים או תרופות כימיות. אפשר לשקוע ולהגיד ’קשה לי’. אני בחרתי להתמודד, לראות בפנים את הקושי שלי. לצאת מזה באופן טבעי. ואז- כשאת עושה משהו שפחדת ממנו, את חוצה את הקו ומגיעה אל האושר. איזו תחושת סיפוק זו! וואו, עשיתי את זה”, היא אומרת בחיוך מנצח.
עוגת הנס קפה מספרה של אופירה. ”הכנתי אותה בערך חמישים פעמים כדי להגיע לטעם המקורי”
המתכונים רשומים בצורה פשוטה ובהירה, והספר מספק שלל עצות וטיפים להצלחה.
”מתכון שאני אוהבת במיוחד בספר הוא עוגת נס קפה מבית סבתא. עוגה שאכלתי אצלה, ואי אפשר היה לשכפל את הטעם. הכנתי אותה אולי חמישים פעם רק בשביל להגיע לטעם המקורי! זו עוגה שהיינו מגישים אותה לאחר יום כיפור”.
חוץ מספר, מתוכנן גם שיתוף פעולה בין פורטל ”שמשנט” לבין אופירה, שממנו יהנו בקרוב גולשי האתר.
”חשוב לי להעביר את המסר של האמונה בעצמך”, מוסיפה אופירה. ”אתה מחליט מה אתה יכול לעשות. האושר נמצא בתוכו של כל אדם. הכל טמון ברצון, בכל אחד ואחד”.
