יום הזיכרון בשבילי הוא יום שקיימת בו חרדת קודש כזאת השמורה רק ליום הכיפורים. שקט מיוחד, התכנסות של המחשבות שלי עם עצמי. יום כזה שבו עוצרים הכול, חושבים, נזכרים ומוקירים את אלו שבזכותם אנו חיים פה. 
יום כזה של חשבון נפש והכרת הטוב למשפחות השכולות על ששילמו את המחיר היקר מכל.
ביום זה אני זוכר אישית את חבריי ומפקדיי שנפלו בעת שירותם הצבאי .
סא"ל אייל וויס ז"ל, רס"ן מור אלרז ז"ל, סגן דני כהן ז"ל, סגן גרמן רושקוב ז"ל,  סמל דרור פרום ז"ל, סמל אביבי ארדיטי ז"ל, סמ"ר אבי לימואי ז"ל.
 ומייחד זיכרון גם לסא"ל יהונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל דמות עליה גדלתי והתחנכתי, שנהרג במבצע אנטבה שמסמל בשבילי את כל הטוב שקיים בעם ישראל בציונות, בזיקה ובחובה של מדינת ישראל  לתושביה. 
ביום זה, לרוב אני משתדל לדבר עם ילדים ותלמידים ולספר להם על חבריי שנהרגו מתוך כוונה שיזדהו עם דמותם ולאורם ילכו.
לעם היהודי ולמדינת ישראל יש את יום הכיפורים הדתי, שחל ב- י' בתשרי, ויש  את יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה שחל יום לפני יום העצמאות . 
בשני הימים האלה מדינת ישראל כמדינה עוצרת מלכת. הכול שובת, ישנה חרדת קודש באוויר, סוג של שקט מיוחד כזה שלא קיים בשום יום אחר במהלך השנה. הפרט והאומה מבינים שזה משהו אחר, משהו שלא קיים בשגרה. 
בימים אלו המדינה והפרט עושים חשבון נפש, מבקשים סליחה, מתפללים, מבקשים על העתיד ומסתכלים על העבר, מעריכים את אלו שהקריבו את נפשם עבור אלו שחיים פה היום. 
בשוליים, ישנם תמיד כאלה שינסו לפגוע בקדושת הימים הללו. יש כאלה שיחללו את קדושת יום הכיפורים בפרהסיה על מנת להכעיס ציבור כזה או אחר, ויש כאלה שיחללו את קדושת יום הזיכרון ואת זכר הנופלים ויעשו מנגלים בפארקים או יפרסמו פוסט מזלזל בנופלים גם זה על מנת להכעיס - את הצד השני. 
 אין צד שני!!!
כולנו עם אחד,יש לנו מדינה אחת וצבא אחד. 
צבא העם משולב, יש כאלה שהולכים לגבעתי, לגולני, לנח"ל לסיירות, לטייסות, לשייטות, לחימוש וללוגיסטיקה.  ויש כאלה שהולכים לצבא התורה. בחורים שיושבים ולומדים תורה (אבל לומדים באמת תורה לשמה בלימודים רציניים, לא "לומדים" בכאילו)
אלה לא יכולים ללא אלה. 

על מנת שעם ישראל יתקיים בארצו, צריך את השילוב הזה של הצבא רוחני הלומד תורה ובדרך זו שומר על קדושת ישראל, וכמובן, צבא עם חיילים השומרים על גבולות ישראל ומסכלים טרור. גם תורה וגם עבודה. גם עבודת ה' וגם שליחות ותרומה לחברה.
כאחד השייך לציבור הדתי לאומי, המנסה לשלב את העולמות האלה גם יחד תוך שילוב של שירות צבאי ולימוד תורה גם אם לא על בסיס יומם וליל, קשה לי לראות זלזול בימים אלו ולא משנה מה הסיבה ומי המזלזל! 
צריך לדעת לכבד את כולם גם אם זה קשה ולא בדיוק על פי אורח החיים שלי.
את זה צריך ללמד  במערכות החינוך הממלכתיות ושאינן ממלכתיות, לדעת לכבד את האחר גם אם הוא לא חושב כמוך כי בסוף אנחנו עם אחד יחיד ומיוחד וכשאנחנו ביחד אף אחד באמת לא יכול עלינו.
"ואהבת לרעך כמוך גם אם הוא לא בדיוק כמוך" - אמירה זו חייבת להיות המוטו שמוביל כל איש חינוך ומנהיג. כי באמת אין לנו עם אחר.

יניב פוגל, סא"ל במילואים ויו"ר הנהגת הורים יישובית