פסק דין נדיר ניתן לאחרונה נגד אחת מקופות החולים ונגד בית חולים – ובו נקבע כי עליהם לפצות צעיר (27) הסובל משיתוק מוחי, ממגבלה שכלית ומסכיזופרניה, בכ-9 מיליון שקלים, ולהוסיף על כך 23% הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דין. התביעה הוגשה על ידי אחיו של הצעיר, המשמש לו כאפוטרופוס, באמצעות עו"ד טלי טרייבנד, ונדונה בבית המשפט המחוזי מחוז מרכז בלוד בפני כבוד השופטת עירית כהן.

בתביעה נטען, כי הרופאים שטיפלו בהריונה הלא רצוי של האם, התרשלו, ועליהם היה לפעול להפסקתו מבעוד מועד – עוד בטרם נולד התובע. האם, שסבלה מסכיזופרניה לאחר מות שניים מילדיה, נכנסה במפתיע להיריון בגיל 43, היריון שהסתיים בלידת התובע, שנולד כפג במשקל 900 גרם עם נכויות קשות, בשבוע ה-29 להריון. 

על פי התביעה, עם תחילת ההיריון, הרופאים בקופת החולים לא יידעו את האם כי בשל גילה המבוגר ובשל מצבה הנפשי הקשה, עומדת לה הזכות לבקש את הפסקת הריונה אף בלא קשר לאיתור מומים בעובר. הטענה כי האם הייתה מפסיקה את ההריון כבר בשלב זה אילו היתה מובאת לידיעתה האפשרות כאמור, נדחתה על ידי בית המשפט.

חוות דעתו של פרופ' ישראל טלר, מומחה לגניקולוגיה מיילדותית, שצורפה לתביעה, והתקבלה ברובה על ידי בית המשפט, קבעה כי רופאי קופת חולים התרשלו בכך שלא ביצעו מעקב גדילה כנדרש בעובר, ולא התריעו מבעוד מועד על חריגה קשה מהנורמה – דבר המגדיל את הסיכון כי העובר לוקה במומים.

ד"ר מירה גינזברג, מומחית בנוירולוגית ילדים והתפתחות הילד, שחוות דעתה צורפה לתביעה, והתקבלה גם היא על ידי בית המשפט, קובעת כי שלל המומים שמהם סובל התובע מצביעים על תסמונת גנטית, וכי נזקיו של התובע נובעים מתסמונת זו. על פי חוות הדעת שצורפו לתביעה, מומים אלה היו אמורים להיות מאותרים מבעוד מועד על ידי קופת החולים, וחייבו הפסקת היריון מיידית. 

האם הופנתה לבסוף בכל זאת להפסקת הריון, בשבוע ה-27 להריונה, וזאת בשל מום לבבי שהתגלה בעובר, אלא שלמרות שהגיעה לבית החולים במטרה להפסיק את הריונה, ולמרות שסבלה באותה עת מדימום מתמשך המעיד על לידה קרבה - והצהירה על כך בפני הרופאים, שוחררה לביתה וזומנה להמשך בירור שאותו לא הספיקה לערוך,  מאחר וילדה את בנה בלידה מוקדמת – ביום המחרת. 

השופטת כהן דחתה את גרסת בית החולים לפיה האישה הגיעה אליו לבדיקות ולא על מנת לבצע הפסקת היריון, והסתמכה בקביעה זו בין היתר על התכתבויות הרופאים בהם נכתב במפורש כי אין בדעת האם להחזיק בהריון, על הגעתה של האם לשירות הסוציאלי, ועל עדות הרופא שקיבל את האם באותו היום – לפיה הגיעה להפסקת הריון.

לדברי פרופ' טלר, יום לפני הלידה עמד לפני הצוות הרפואי המצב הבא: עובר עם מום לבבי ופיגור קשה בקצב גדילה תוך רחמי, שהלך והחמיר בהשוואה לשלבי היריון מוקדמים יותר, ממצא המנבא תסמונות רבות. כמו כן דימום מתמשך ואישה עם בעיות פסיכיאטריות. מצב זה, טוען פרופ' טלר, חייב את השארת האישה באשפוז - הן נוכח מצב העובר והדימום המתמשך והן נוכח מצוקת האם – וכן כינוס ועדה מיידית וביצוע הפסקת היריון – ככל שההורים חפצים בכך, כפי שאכן היו. מנגד, האם התבקשה לשוב רק כעבור שלושה ימים להמשך בירור, כאשר לא ברור מהו אותו בירור שאליו היא הוזמנה.

השופטת כהן קבעה כי בנסיבות העניין היה על הרופאים לאשפז את האישה ולהפסיק את הריונה, ועל כן בית החולים נושא באחריות ללידתו של התובע, ולנזקיו הקשים. "אני דוחה את טענת קופת החולים, לפיה מעשי בית החולים מנתקים את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות שלה לבין נזקי התובע. ההתרשלות של בית החולים בניהול המקרה, לאחר שהאם הגיעה לבית החולים, מצטרפת להתרשלות של קופת החולים באי ביצוע מעקב הגדילה, ולכן הם מעוולים במשותף". קבעה השופטת כהן. 

בנוסף קבעה השופטת כי "אחריותו של בית החולים אינה בכך שלא קיבל את האבחנה למום לבבי בעובר, אלא בכך שלא התייחס לתמונה הכוללת, של מום לבבי עם פיגור בהתפתחות. קופת החולים תרמה ברשלנותה לכך שבמועד הרלוונטי לא היה ידוע על הפיגור בהתפתחות, לאחר שהיא לא ביצעה את מעקב הגדילה כנדרש".

השופטת קבעה בפסק דינה כי אין מחלוקת שהסכיזופרניה של התובע התפתחה לאחר הלידה ולא קשורה לתסמונת הגנטית או לפגות, אך לגבי הפיגור ושיתוק המוחין מהם הוא סובל, אלה מתאימים יותר לאבחנה של תסמונת גנטית, ועל כן פסקה לתובע 84% נכות רפואית משוקללת, ופיצויים בסך כולל של למעלה מ-9 מיליון שקלים, ובתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23%.