השקט והשלווה הצלולה של יום הכיפורים במוצב החרמון הופרו במפתיע בקול נפץ אדיר. זו נקודת המפנה ב'שעת נעילה', סדרה שמספרת מחדש את סיפורם של החיילים בשטח במלחמת יום הכיפורים. אבל לא רק מלחמה ידענו מול אויבים בגבולות, אלא גם מלחמה ביחסים בינינו.

עומק השסעים החברתיים שהיו אז בישראל, מדינה צעירה בת 25, הלכו וגברו, אלא שאם היה נדמה למישהו שככל שהמדינה תתבגר היא תתגבר, אז טעות בידו. אין כל שונה בחברה הישראלית של ימינו. הפילוג הקצין. ואם לא די בסכסוכים ומריבות אין קץ, אז בחודשים האחרונים משבר הקורונה החריף את הקרע ביחסים בחברה והעלה שאלות אמתיות לגבי היכולת של ציבורים שונים להמשיך להתקיים זה לצד זה כחלק ממדינה אחת.

האגו מתעצם מיום ליום וממשבר למשבר, מרחיק אותנו פנימית וחיצונית. הגענו למצב שאנחנו לא מסוגלים לחיות זה עם זה. אנחנו עוד מחייכים זה לזה, שומרים על איפוק, אבל בכל אחד מבעבעת דחייה מהזולת, שלא לומר שנאה, מי יותר ומי פחות. אנחנו אפילו לא מודעים לריחוק הגדול בינינו. כל אחד טרוד בדאגה לעצמו בלבד, וככה מחלחלת ברבים הרגשה של חוסר אכפתיות לרעיון המשותף שנקרא 'עם ישראל'.

לא בדיוק טעינו בדרך, פשוט לא טיפלנו בייחודיות שיש בנו. גם המשפחתיות היהודית היא מזויפת. לעת עתה נראה שיש קשר משפחתי הדוק, אבל ככל שהאגו יגדל וכל אחד ידאג רק לעצמו יותר ויותר, כך תתפורר המשפחה ותתגלה בה שנאה נוראית.

הקרע העמוק שמתגלה בימינו ועתיד להיפער עוד יותר, לא התחיל במלחמת יום הכיפורים, גם לא בימי חורבן הבית. הוא התחיל בבבל העתיקה, במסופוטמיה, ליד עיראק של ימינו. באותה עת יצא אברהם אבינו לספר לבבלים על תופעת האגו המתגבר ועל השיטה לאזן אותו. אלה שהשנאה בערה בעצמותיהם - שידעו שהם לא מסוגלים להסתדר עם האחרים ובכל זאת רצו מאוד להשכין שלום בית - התקבצו סביבו. מהם נוסד עם ישראל של ימינו. אברהם דחק בהם לאהוב, ציווה ממש, כי בחיבור ההדדי ביניהם, באחדות הלבבות, הם מעוררים כוח חיובי כנגד הכוח השלילי. בתפר בין שני הכוחות, שם ממש, מתגלים חיים רוחניים, חיים שלמים ונצחיים.

חכמת הקבלה מסבירה, שהכוח השלילי נועד לסייע לאדם להתעלות מעל הטבע האגואיסטי שלו, עזר כנגדו. וכמו הורה שמבקש את טובת בנו, כמו מורה שתובע מתלמידו, כך הטבע המשיך לפתח בעם ישראל את האגואיזם, דחה אותם יותר זה מזה – במטרה אחת: שירצו לצאת ממנו ולהתעלות על פניו, שירצו להתלכד, כי בחיבור ההדדי יש כוח הצלה.

הפרק הבא של הסיפור חוזר לתהליך הכרת הרע, להבנה שטבענו אגואיסטי וגס, ש"יצר האדם רע מנעוריו". וזה חלק מתפקידיה של הקורונה: להרחיק בינינו, לשמר אותנו בסגר ובשמירה של שני מטרים זה מזה. הקורונה, שליחת הטבע, רק מאירה על הריחוק האמתי שקיים בינינו. היא מטילה זרקור על מקום הבחירה החופשית שלנו, כמו שישבנו אצל אברהם באוהל או כשיצאנו עם משה ממצרים. כאן הבחירה שלנו להכיר ברע, לבחור בטוב, להתלכד לרצון אחד, לחוש כחלקיקים שונים של גוף אחד – בלי לבטל אף דעה והרהור וכך להתקרב לחיבוק אחד ולדבקות.

התהליך הזה מורכב ודורש התגייסות חינוכית של החברה, מערכות על מערכות, שיעזרו לנו להיות מודעים למצבנו, מכירים את טבענו בלי שום פשרה, ובעיקר לומדים איך לאהוב, איך להיות עם אחד למרות השוני שמבדיל בינינו. זה יתחיל בלימוד והסברה, יחלחל לרגש ולהבנה, יתהווה למחשבה משותפת, שתינעל כדרישה ותפילה: שנחזור להיות משפחה.