מאת:הדר ביטון

שכונת הנרקיס היא אחת מהשכונות המרכזיות והוותיקות בעיר בית שמש, ובד בבד המוזנחת ביותר. יצאתי לסיור בשכונה מלווה בנציגי המיזם-"בונדי ספורטה להעצמת קהילת הנרקיס"-בין היפים והמרגשים שנראו בעיר. המיזם הוא פרי יוזמתו של מר מאיר מלכא מנהל עמותת ״קרן שמש״ הידועה באג׳נדה ההתנדבותית שלה ובעשייתה המרובה. שכונת הנרקיס מורכבת מ-23 בניינים הווי אומר, 60 כניסות, 480 משפחות. משנת 2000 השכונה לא זכתה לשום תחזוק ראוי. אף אחד לא הרים את הכפפה והשכונה אט אט הפכה להיות "הברווזון המכוער" של העיר בית שמש, לא בדיוק מה שהבטיחו להם נבחרי העיר לפני הבחירות.. נו טוב, התרגלנו. 

 

את הסיור פתח אלי כהן במילים: ״אני חבר בקרן שנה וחצי, היא ביצעה יוזמות נפלאות וחברי מאיר מוביל אותה עם צוות הנהלה נהדר. כאשר עלתה היוזמה לטיפול ברחוב הנרקיס הבעתי מיד את תמיכתי. הקהילה האתיופית קרובה לליבי, אני סיירתי באתיופיה וגיליתי קהילה שניתן ללמוד ממנה וללמדה. כמי שמכיר היקפים של יוזמות כאלה אני אומר לכם שדרוש הרבה כסף, הקרן מינפה את הפרויקט להשקעה של מיליון שקלים. לצערי, העירייה לא משקיעה פה, גם לא 'עמידר', לטענתם אלו בתים פרטיים. הבתים אכן פרטיים, השטח מסביב לא. התחננו לעירייה במשך כמה חודשים שתנקה פה אך לא נעננו. בפרויקט השתתפו 24 סטודנטים שקיבלו מלגה ותרמו פה הרבה שעות. הפרויקט מורכב מכמה מרכיבים; מרכיב פיזי של התקנת חשמל וצביעה, ומרכיב חברתי-״גרעין יחד״ שדאג לשיתוף פעולה בין תושבי השכונה לסטודנטים, והקים ועדות בית בכל בניין. אנחנו גאים בפרויקט, הצלחנו ליצור יזמות של אנשים שתורמים: חברת טוטנאור, מפעלי אלקיים ונשר, שתרמו חשמל, אחזקה ורתכים. שכונת הנרקיס הייתה הכי יפה בבית שמש, כשהגענו בתחילת הפרויקט פשוט הזדעזענו. זה היה בלתי אנושי להיכנס, אנו שמחים שהפרויקט הולך ומתהווה ובסופו של יום זה הצליח ובגדול. פניתי יותר מפעם אחת למשה אבוטבול והצעתי לו להיות שותף בקרן אך לא קיבלתי תשובה. לאחר מכן התקיימה ישיבה שהובטחו בה דברים אך טרם קיבלנו משהו. אני מוריד את הכובע בפני מאיר, הייתם צריכים לראות איך הוא עבד. הוא סחב על גבו צבעים וסולמות כאילו הוא משפץ את הבית שלו. העבודה פה לא הסתיימה, אנחנו מקווים שהעירייה תתעשת ותתן לשכונה את העזרה ההמשכית הדרושה. מגיע לקבוצה שעבדה פה הרבה כל הכבוד, בכל מקום אחר היו מעלים אותם על פודיום כאות הוקרה. השאיפה היא שהפרויקט הבא יהיה שכונת רמת לחי״. 

לאחר שאלי כהן סיים את דבריו עדייו לא הבנתי לגמרי מה נעשה בשכונה, מאיר הוביל את הסיור כשהוא מדבר על המצב הקודם. ״הגענו לפה בבחירות והיינו בהלם, זאת הייתה נקודת המשבר, לא האמנו שזה הגיע לרמה כזאת, צילמנו 1000 תמונות קשות לצפייה. יש פה 600 תלמידי יסודי ו400 תלמידי תיכון, הרעיון היה פשוט: לקחת 24 סטודנטים ולהתחלק לצוותים כאשר כל סטודנט יצוות  לנער מהקהילה האתיופית בשכונה. כשהתחלנו לעבוד, נכנסנו לתוך הבתים של האנשים, עברנו דלת דלת והסברנו להם מה המטרות. מדובר בקהילה שברקע שלה אין את הכלים התרבותיים ואת המודעות לאחריות למגורים במשותף, לחשמל ולניקיון. נכנסנו לבתים והתחלנו לספר להם על הפרויקט״.  

מצב המעקות בבניין לפני המיזם
 

לאט לאט התחלנו לעבור בין הבניינים השונים, ראיתי את הספסלים שהוצבו, את פחי האשפה ואת הגדרות צבועים בצבעי אדום ירוק וכחול שהאירו מחדש את השכונה. בכניסה לכל בניין נתלו שלטים שמסבירים על הפרויקט, ומזמינים את תושבי השכונה לקחת חלק וליזום עבור עצמם בלבד.

אחד מעשרת הספסלים שתרם מפעל טוטנאור

בסיור השתתף גם גבריאל,סטודנט שנה 4 לתקשורת, תושב השכונה:

״המטרה של הפרויקט היא לא רק לגשר בין הפערים. הקהילה הידרדרה כי היא ננטשה, התושבים פה איבדו אמון, היה חשוב שיהיה  בכל צוות אדם אתיופי, ככה התושבים מבינים שזה חשוב והאמון שלהם חוזר בהדרגתיות. אני הקמתי עיתון בתמיכת קרן שמש בשפה האמהרית כדי שיהיה בין השכנים תקשורת.פניתי לראש העיר שיברך את הקהילה והוא לא התייחס״. גבריאל מספר לי שבמשך 11 שנים לא היה אור במדרגות של הבניין. נותרתי המומה, איך ניתן לעלות בחושך לבית בקומה אחרונה כשאתה קשיש?!

התקנת מספרי בניין מוארים על הבניינים.סוף סוף!

פעולות ריתוך וחשמל

מלבד הפרויקט שנערך בשכונה, עמותת קרן שמש ערכה קייטנה בחודשי הקיץ שמיועדת לתלמידי היסודי, עלות ההשתתפות הייתה מאוד סמלית ביחס להשקעה בקייטנה, והילדים קרנו מאושר. במהלך הסיור נתקלנו בתושבי השכונה, שאלתי את אחת הנשים איך היא מרגישה עם הפרויקט והיא ענתה בהתרגשות שמבחינתה השכונה מתעוררת לחיים, שהיא סוף סוף מרגישה שייכות והיא  גאה ביוזמים שבזכותם גם חינוך הילדים השתנה. 

שבוע שעבר התקיימה בשכונה הרמת כוסית לכבוד החג בנוכחות התושבים ונציגי הפרויקט. המסר היה ברור, נותרו חודשיים והמשימה טרם הושלמה. במסגרת הפרויקט גרמו היוזמים לתושבים להקים ועד בית בכל בניין, משהו לגיטמי ומקובל אך תתפלאו לשמוע שבשכונת הנרקיס המושג לא קיים. המטרה הסופית היא להקים מנהלת שכונה שמייצגת את כל ועדות הבניינים ותדאג להרים את השכונה קדימה ולהילחם עבורה. 

לבסוף דיברתי עם צחי מעתוק, רכז הפרויקט, שאלתי אותו האם הוא התרגש והוא סיפר לי שבמסגרת הפרויקט הוא יצר אצל הנערים תחושת שייכות למקום, הם אמנם קיבלו מלגה, דמי כיס לכבוד החזרה לבית ספר, אך הוא נטע בהם את ההרגשה שזאת התנדבות. המחשבות הראשוניות היו שהכסף שקיבלו ילך לטובת אלכוהול וסיגריות. כשבוע לאחר סיום הפרויקט פגש צחי באחד הנערים ושאל אותו מה הוא מתכנן לעשות עם הכסף. הילד ענה לו שהוא הולך לעשות גשר בשיניים. הצטמררתי.  

 

אחת מישיבות ועד שהתקיימו

הרבה חומות נופצו בפרויקט הזה.הרבה מאוד סטראוטיפים. זהו מיזם שנועד להחיות שכונה שלמה שקופחה במשך עשרות שנים: שלא יכלה להדליק אור במדרגות, שלא ששה לטפל בחשמל כי אין מי שישלם, שצפתה בקירות מתקלפים ואף אחד לא טיפל בהם, חדרי מדרגות עם מעקות חלודים ושבורים, כניסה לבניין מזוהמת, גינות חסרות צבע וחסרות ספסלים שאפשר לשבת עליהם. 

בהכל טיפלו מאיר מלכא וחבריו, אפילו בחובות לחברת החשמל. עכשיו, הכדור בידיים של תושבי השכונה. כולי תקווה שעם בואה של השנה החדשה יזכו תושבי שכונת הנרקיס להדליק מחדש את האור, ולכל יזמי הפרויקט אני רוצה לומר: הלוואי וירבו כמותכם בישראל.